לתקשורת יש הרבה כוח, אבל אין מה לדאוג, יש לנו את הרב בנימין

1.

יום שישי, פחות משעתיים להדלקת נרות, ואני עומד מזיע בצומת קוקה קולה בכניסה לבני ברק ומתפלל לבורא עולם שישלח לי ברוב רחמיו טרמפ לירושלים.

לא, זה לא סיפור נוסטלגי מתקופת הישיבה לפני עשרים שנה. זה קרה בערב השבת שעברה. הגעתי לביקור מולדת קצרצר לרגל שמחה משפחתית ומצאתי את עצמי נטול רכב. במחשבה לאחור הייתי צריך פשוט לשכור רכב בנתב”ג, אבל איכשהו חשבתי שאסתדר בלי, כי זה רק שלושה ימים, ובתוכם שבת, ולמי יש סבלנות עכשיו להתחיל פרוצדורה של טפסים וניירות בשביל כמה נסיעות קצרות.

לא אלאה אתכם בפרטים, אבל ביום שישי נקלעתי לבני ברק, הייתי אמור לחזור לשבת בירושלים אבל איחרתי את קו 400 האחרון, וכך מצאתי את עצמי עומד בצומת ומצפה לישועה.

למרות הלחץ והחום היה גם משהו קסום ברגעים האלה. נזרקתי באחת לימי עלומיי, לעמידות הממושכות בכל מיני צמתים ברחבי הארץ ולתחושה הממכרת בהמתנה אל הלא נודע. כבר שנים שאני נכנס לרכב שלי ונוסע. זה מאוד נוח, אבל היה משהו מסעיר בחוויית הנסיעה בטרמפים (כמובן, תוך שמירה על כללי הזהירות והבטיחות והאל תעלה לרכב שאינך יודע איך תרד ממנו).

והנה, מי היה מאמין, חזרתי לרגע אחד לטעום מהחוויה. כמובן שלא הרמתי יד לטרמפ – יש גבול לפדיחות – אבל עצם העמידה בטרמפיאדה הייתה סוג של ריגוש.

2.

והנה מגיעה הישועה. לא טרמפ אלא נהג מונית שנוסע לירושלים ומציע לנו לחלק את עלות הנסיעה בין העומדים בתחנה. אחרי מו”מ קצר אנחנו נכנסים. “אנחנו” זה אומר חסיד גור בערך בן שישים שמניח את הספודיק שלו בבגאז’, אברך ליטאי ג’ינג’י, נער בכיפה סרוגה גדולה ועבדכם הנאמן. המונית קטנה וצפופה מאוד, אנחנו צמודים איש אל שוק רעהו, אבל הריח ריח גן עדן: לצד הנהג שתי שקיות נייר עם חלות ויז’ניץ שיצאו הרגע מהתנור.

לפני שהספקנו אפילו לחגור, הנהג שואל: “תגידו, צדיקים, מישהו מכם היה באומן בראש השנה?”.

הוא בחור צעיר, לא חובש כיפה. “אני הייתי לפני כמה שנים באומן, אבל רק לכמה דקות”, עונה החסיד גור, “לאומן צריך לבוא להתפלל – ולברוח. זה לא מקום להיות בו. בטח לא בראש השנה. בראש השנה חייבים להיות בארץ. אתם יודעים מאיפה לומדים את זה? (הוא מסתובב ומסתכל עלינו) כי כתוב בספר דברים ‘ארץ אשר ה’ אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה’ אלוקיך בה, מֵרֵשִׁית שנה ועד אחרית שנה’. נו, אז בדיוק ביום הזה של ראשית שנה לצאת מארץ ישראל?”

הנהג מתעלם לגמרי מהדרשה של החסיד וממשיך בדרשה שלו: “אני כבר שנים רציתי לבוא לאומן בראש השנה. שנים. אבל כל פעם מניעות. פעם לא היה כסף, פעם אשתי, פעם עבודה, עוד פעם אשתי. השנה זכיתי. מה אני אגיד לכם? צמרמורות. שעות הייתי בציון של רבי נחמן. שעות. אחרי זה הלכתי להתבודד. אתם יודעים איזה דיבורים יצאו לי? אני לא ידעתי בכלל שאני יודע לדבר ככה אל השם. התחלתי פתאום לבכות, אבל לא דמעות של עצב. עד עכשיו אני בוכה כשאני נזכר בזה. אוי, נגמר לי הדלק. אתם יודעים איפה אני מתדלק עכשיו?”.

האברך מציע לעלות בהמשך על כביש 443 ולתדלק בתחנה ליד מודיעין, ככה זה גם יקרב אותו יותר לבית שלו בשכונת רמות, אבל החסיד גור שואל אם הוא בטוח שזאת תחנה שומרת שבת.

אני אומר לו שאני לא יודע, אבל בשעה כזאת יותר חשוב שנתדלק ונמשיך כמה שיותר מהר, כדי שאנחנו נשמור שבת ולא ניתקע בדרך.

“מי אמר שהכי חשוב שלא ניתקע בדרך?”, אומר הגוראי בשיא הרצינות, “יותר חשוב שהתחנה לא תחלל שבת”.

3.

“אבל אין, הכי מרגש זה הקבלת שבת בקלויז של חסידי ברסלב”, ממשיך הנהג בזיכרונותיו הטריים מאומן. “איזה יופי הם כולם שרים שם ביחד: טי נה ניי נה נה ניי ניי נה נה ניי, לכה דודי…”. הוא עוצם את עיניו ומתחיל להיכנס לתוך הניגון. צריכים כמעט להזכיר לו להתרכז בכביש. “אין, עד עכשיו אני בוכה כשאני נזכר בזה. אבל לא דמעות של צער, כן? אתם חייבים לשמוע שיר. תקשיבו, תקשיבו. רגע, בעצם אני רוצה שגם הג’ינג’י ישמע, אז עוד רגע, כשהוא יגמור לדבר בטלפון”.

אחרי דקה הנהג רואה במראה שהג’ינג’י סיים את השיחה: “הנה, תקשיבו. כבר שמעתי את זה מאה פעם מאז אומן וכל פעם אני בוכה. תשמעו, תשמעו”.

מהרמקולים בוקע קצב טראנס מטורף שאני חושש שיגרום לחסיד גור לדרוש לרדת עכשיו מהמונית ולעשות את השבת בחירייה: “אומן ראש השנה שלי עולה על הכול! מה אומר לכם, אין דבר גדול מזה, להיות אצלי על ראש השנה! מי שהיה אצלי, אצלי בראש השנה, ראוי לו לשמוח, לשמוח כל השנה!”

הנהג מנמיך לרגע תוך כדי השיר ומבאר את המילים: “אתם מבינים? מי שהיה אצלי בראש השנה ראוי לו לשמוח כל השנה! זה מה שאני מרגיש עכשיו. אתם רואים את הציצית הזאת?”, הוא שולף פתאום ציצית שלא ראיתי מתחת לחולצתו, “שמתי אותה ביום חמישי שעבר, בשדה התעופה כשיצאנו, ומאז אני לא מוריד אותה, והלוואי שאני אזכה לא להוריד אותה לעולם. אם אשתי תרשה לי”.

4.

הגענו לתחנת הדלק במודיעין. הנהג יורד לתדלק, ואני מנצל את היעדרותו כדי לדבר עליו עם שומעי לקחו.

“תגידו על אומן מה שתגידו”, אני אומר להם, “ואני כמובן לא מנסה לשכנע אותך לעזוב את הבית מדרש של גור בראש השנה, ולא אותך ללכת מהמניין של חניכי הישיבות ברמות, אבל תראו איזו השפעה: הנהג מונית הזה כבר חצי שעה מדבר איתנו, ממש לא סותם את הפה. ועל מה הוא מדבר? על ביבי? על גנץ? על השימוע? כלום. אמונה, תפילה, שבת, תשובה. זה מדהים בעיניי. על מה התפללנו בראש השנה אם לא על זה? וייראוך כל המעשים, וישתחוו לפניך כל נהגי המוניות…”.

“קחו צדיקים, קניתי לנו מים”, אומר הנהג ומתיישב בחזרה על כיסאו. הוא פותח את שקית היילו, מוציא בקבוק מים וארבע כוסות חד פעמיות ומוזג. אחרי שכולם שותים הוא מניח יד על הראש ומברך בכוונה: “ברוך אתה ה’ אלוקינו מלך העולם שהכול נהיה בדברו!”. אנחנו עונים אמן.

והוא ממשיך באותה כוונה: “ויהי רצון שבקרוב אני אזכה לשים גם כיפה! נו, תגידו אמן!”.

5.

תגיד, אני שואל אותו, מה הקשר שלך בכלל לאומן? איך הגעת לשם? והוא עונה: “זה הכול הרב בנימין! בלי השיעורים של הרב בנימין בבת ים מי יודע איפה הייתי היום. לא אני ולא כל החברים שלי”.

הוא מדבר על הרב בנימין בכזה להט, כאילו כולם יודעים מי זה, כאילו זה הרב עובדיה. עד כדי כך שלא נעים לי לשאול אותו מי זה בעצם הרב בנימין הזה. אבל זה בסדר, את הנהג הזה לא צריך לשאול הרבה שאלות.

“לפני חמש עשרה שנה הרב בנימין כהן הגיע לשכונה שלנו. ולא סתם לשכונה, לחבר’ה הכי קשים בשכונה. אף אחד לא הכיר אותו, אבל הוא בא יום אחד ואמר: בואו נעשה שיעור תורה כל שבוע. אמרו לו: מה שיעור תורה, איך ניכנס לבית כנסת ככה עם הנרגילות? ומה הוא אמר להם? כן, תבואו ככה. כמו שאתם. עם הנרגילות.

“והרב בנימין התחיל ללמד אותנו פרשת שבוע. בהתחלה רק חצי שעה בשבוע. אחרי זה פעמיים בשבוע. אחרי זה גם בשבת. הוא שינה את כל השכונה. אנשים התחילו לשים ציצית, לשמור שבת”.

6.

הגענו לירושלים. אנחנו נפרדים מהנהג בחום וגם זה מזה. עברנו חתיכת מסע ביחד בקו בני-ברק-אומן-בת-ים-ירושלים. עוד מעט תיכנס שבת תשובה, ואני חושב לעצמי שבכל כתבות סיכום השנה ובכל הדו”חות על החברה הישראלית, לא הביאו בחשבון פקטור משמעותי אחד.

נכון, יש את הקרן החדשה, יש את לפיד וליברמן והתקשורת. אבל יש ממול גורם חשוב שאין לו עמותה ותורמים מארצות הברית ויועצי תקשורת. יש את הרב בנימין. הוא לא עובד בטוויטר, הוא עובד במציאות, בשטח, בחיים עצמם. וברוך השם, יש הרבה הרב בנימינים כאלה שפזורים בכל הארץ. צדיקים שגם עכשיו אוספים אנשים לבית הכנסת, לקבלת שבת, לשיעור, לציצית, למידות טובות.

אנשים שמחוללים מהפיכות מקומיות קטנות, ואיתם ננצח. נו, תגידו אמן!

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’