“מתמודדת שוב עם גברים אלימים”

גם אתם הרגשתם את הפחד הלופת הזה, את התחינה האילמת של “הלואי שלא ייכנסו, הלואי שימשיכו לפעול רק מהאוויר”? גם אתם הרגשתם את הפרפור הזה שנובע מהידיעה שפעולה קרקעית משמעותה הכמעט ודאית היא חיי אדם, חיי החיילים?

אם התשובה לשאלה הזו היא משום מה “לא”, גשו למראה הקרובה ושאלו את עצמכם מה לא בסדר בכם.

כי אלה אחים שלכם, שלנו, שנלחמים שם בשביל שילדי שדרות יוכלו לגלות מציאות שבה לא יורים עליהם בקביעות; שילדי אשדוד לא יחשבו שאזעקה אינה תרגיל ספורטיבי שבו מתחרים מי מגיע הכי מהר לאיזור מוגן; שבעוטף עזה לא יפחדו מפיגועי חדירה.

בוקר וערב, זו צריכה להיות הדאגה שלנו עכשיו, לאחים שלנו שנלחמים שם.

הגם שרשויות המדינה עדיין מסרבות להכיר בתחשיב אותו קבע משה רבינו בפרשת השבוע האחרונה, של “אלף למטה – אלף למטה” (ראו מדרש רבה בנידון) – חייל מתפלל בעורף על כל חייל בחזית, איננו צריכים להמתין להכרה שלהם.

כל אחד מאיתנו צריך לדעת שהוא חייל שתפקידו להתחזק, להתפלל, ללמוד תורה לזכותו של החייל.

גם אתן, אחיותי הנשים, שאינן “יוצאות צבא”, גייסו את לב האם שלכן והתפללו על החיילים. בימים אלה של בין המיצרים, כשאנו אבלים על חורבן הבית שנחרב בשל שנאת חינם, מן הראוי שנזכור עד כמה הערבות ההדדית שלנו נחוצה בימים אלו, ועד כמה יש לגייס את האהבה הזו – שאיננה חינם כלל וכלל – לנמצאים בחזית למעננו.

 בכלל, בימים כתיקונם, נראה שהנושא הזה של ערבות הדדית צריך חיזוק מסוים אצלנו. אנחנו טובים מאד בדאגה לאחר. אין שכונה שאין בה שורה של ארגונים שכונתיים, עירוניים וכלל ארציים, שדואגים לחלשים. הציבור שלנו לימד את כלל הציבור הישראלי מהי דאגה שנובעת מרצון כנה לעשות חסד עם האחר.

אבל דווקא אני, שכל ימי גדלתי בין העוסקים בצורכי ציבור באמונה, נתקלת מדי פעם בזוועות מקומיות, כמו מורסות על הפנים שיש להפיס ולנקז בכדי לעשות את החברה שלנו לטובה יותר.

אשה גרושה: החוליה החלשה

הפעם, הנושא שהתגלגל לפתחי הוא אשה גרושה שעברה רבות בחיים [ואין כאן מקום להאריך], ומגלה עצמה נאלצת להתחנן לחסדי העסקנים השכונתיים אחרי התנכלות השכנים אליה. בעל הדירה בה היא מתגוררת מבקש לפנותה מהדירה לאחר שהוא מוטרד על ידי מספר שכנים, אשר על אף שמדובר בשכונה חרדית ללא “וועדת קבלה”, לא נאה להם כי אשה גרושה מתגוררת בשכונתם, ועוד יותר – אשה גרושה אשר מתמודדת עם בעיות חינוכיות לא פשוטות אצל בתה.

לכאורה עזיבת הדירה היא הפתרון המתבקש, אלא שהיא מתקשה למצוא דירה שתתאים לצרכיה, בשל העובדה שהיא מגדלת בת נכה הזקוקה לכניסה מותאמת לדירה. במקום שיוגש לה מירב הסיוע על ידי העסקן השכונתי ורב השכונה שמכירים אותה, היא מגלה שלבעל הדירה הוצעו 3,000 ש”ח על מנת שהיא תעזוב מחד, ושמתווך זריז המתגורר בשכנות כבר מנסה לעשות קופה על מצוקתה, תוך שהוא עצמו מבהיר לה בלי להתבלבל ש”אני בין המתנגדים לזה שתתגוררי כאן כי ראיתי את בתך במצבים לא נאותים”.

הטענה האחרונה עדיין בבירור, אך הצביעות הזו של דאגה לכיסו על חשבון מצוקתה של אשה גרושה שאין לה מגן, מבחילה. לא פחות מטרידה העובדה שהעסקן והרב, במקום להלחם במאיימים, נוטים “להבין” את בעל הדירה, ולא ללחוץ עליו לחשוף לכל הפחות את שמות המטרידים כדי שניתן יהיה, לכל הפחות, לתבוע אותם לדין תורה על ההוצאות הנובעות ממעבר דירה ועוגמת הנפש הכרוכה.

העובדה הזו מטרידה אף יותר כאשר מתברר כי בשיתוף פעולה עם הגורמים המקומיים, הבת מחוללת הצרות הורחקה מהבית לפנימיה, כדי שלשכנים יהיה “נעים יותר בעיניים”. אלא שגם כעת אחרי שאמה עשתה כל שביכולתה – היא עדיין מוטרדת ולא זוכה לסיוע שמגיע לה.

האשה הזו, שאומנם זוכה לסיוע מצדם של עסקנים אחרים מחוץ לשכונה, שאכן ראויים לשם “עוסקים בצרכי ציבור באמונה”, אשר מנסים להלחם למענה בכדי שתוכל להשאר בדירתה, היא רק סימפטום. נשים חלשות, שעברו סבל לא פשוט בחיים עד שנחלצו מנישואין הרסניים, מוצאות עצמן במלחמה חדשה מול הסביבה המסרבת לקבל במקרה הטוב או מתנכלת במקרה הפחות טוב. המקרה המתואר כאן בהחלט איננו יחיד, או כמו שאמרה לי אותה אשה “אני מרגישה שאני שוב מתמודדת עם גברים אלימים”, משפט ששבר את לבי.

ימי בין המיצרים, ואשה אחת ששופכת דמעות כמים בשל המתרחש עימה הוא לימוד חובה גרוע על עם ישראל, דווקא בימים הללו שבהם אנחנו זקוקים לכל פיסת זכות, בשביל כל אחד מאיתנו ובשביל החיילים הנלחמים למעננו.

פתחו עיניים ולב, הסתכלו סביב, שאלו את עצמכם עד כמה אתם חשים ערבות הדדית או שמא הערבות אצלכם היא רק לדאוג לרוחניות של האחר ולגשמיות של עצמכם. בכל שכונה וכמעט בכל בניין יש מישהו שזקוק לעזרה, אנא, אל תהיו בצד הרומס, היו בצד המאמץ אל לב.