1.
בעיתונים של אחרי-סוכות, פרשת בראשית, החידה הגדולה הייתה: יהיו בחירות ארציות, או לא? מי חלם אז שהם ינחתו עלינו בשפע כה רב ועם כמה וכמה מועדים חוזרים.
רק שבוע נותר אז עד לפתיחת מושב החורף של הכנסת, מושב שפתח את השנה האחרונה לקואליציית נתניהו הרביעית. האם תמלא הממשלה את ימיה הפעם? טוב, זוהי בעצם שאלת מיליון הדולר.
ודווקא אז, כשזה היה כל כך קרוב לקץ ולפירוק, נסוג מ’ כרמלי ב’המודיע’ מנבואותיו החוזרות ונשנות בשנים קודמות כי ‘או-טו-טו הולכים לבחירות’.
“אם לכם יש עדיין סבלנות לעיסוק סביב בחירות או לא, מתי כמה ולמה, למערכת הפוליטית יש עוד הרבה ספקולציות להציע לכם… כשהמציאות הפוליטית מתעתעת, כשמי שאמור להחליט מחליט, מתחרט, ממתין, בודק, מחליט, מתחרט ושוב ושוב על זו הדרך, הרי שאנו מוצאים עצמנו עוסקים סביב מועד הבחירות פעם אחר פעם”.
לדבריו אז, לפני שיצא נתניהו להשתתף בוועידת האו”ם בניו יורק, “החליט ראש הממשלה על כינוס מסיבת עיתונאים שבה יכריז על בחירות בקרוב. כחלון היה בסוד העניינים ואמור היה להשתתף אף הוא באותה מסיבת עיתונאים לצידו של ראש הממשלה”.
בסוף, זה לא יצא לפועל. “הוא שוב רצה לחכוך בדעתו”, נתניהו.
2.
היה זה בשבוע בו נפתח מושב החורף של הכנסת עת יצא אריה זיסמן מ’יתד נאמן’ בהכרזה: “הפור נפל (כעת עובדים על ה’תירוץ’)”!
אם בשבוע קודם סבר זיסמן כי “ההערכה הרווחת בסביבות ראש הממשלה היא שהוא טרם קיבל את ההחלטה. נתניהו עדיין מתלבט. הסוגייה הזו של הקדמה או אי הקדמה משתנה אצלו במהירות הבזק. רגע לכאן ורגע לכאן. גורמים בסביבתו אומרים את הדבר הבא: ‘כרגע ראש הממשלה לא ממש ממהר לפרק את הקואליציה, אבל הוא לא הולך להילחם על קיומה בשיניים כפי שעשה בעבר” – הרי שהשבוע, הוא כבר היה נחרץ יותר.
לדעת זיסמן, “נתניהו מכין את הקרקע התקשורתית והפוליטית לבחירות מוקדמות”. למרות “הצהרותיו על ‘מאמץ לנסות לפתור את בעיית הגיוס ובעיות אחרות’, והצהרה נוספת על ‘אם נמצא דרך אשמח להמשיך עם הממשלה הזו עד סוף השנה’ משוכנעים רוב שותפיו של נתניהו בקואליציה שהפור כבר נפל, הבחירות יוקדמו”.
והוא צדק. למרות שיו”ר דגל התורה משה גפני עצמו התראיין באותם ימים ואמר כי התרשם שנתניהו לא מעוניין בבחירות בחורף הקרוב…
בסוף, הפרשנים יודעים טוב יותר.
3.
שבוע אחר כך העניק יעקב ריבלין ב’בקהילה’ כותרת מעניינת: “מתקוטטים על סיפון הטיטניק”. הוא אפילו לא ידע עד כמה. בסיומה של שנה, נבין כמה הוא צדק.
הוא תיאר את פתיחת המטות בבית שמש, את הפרצופים החמוצים שפגש, כולם היו חמוצים לכולם, חוץ מאריה דרעי ואורי מקלב, טווי הברית ש”ס-דגל, שחייכו זה לזה (“הם התחבקו ממושכות ופזלו הצידה למען ראות אם המצלמות תפסו את הרגע המרגש”).
אלא מה? שלסכסוכים בין המפלגות החרדיות, בינן לבין עצמן, עלולה להיות השפעה לא חיובית “על חייו של כל אזרח חרדי בארץ הקודש, ולא רק של מוכי הגורל האלעדים”, אמר אז ריבלין.
למה? כי חוק הגיוס לא יעבור לדעתו לפני הבחירות, כי “תעודת הפטירה” של ממשלת נתניהו כבר מוכנה, “רק התאריך נותר פתוח”, וכי נתניהו רוצה בבחירות על כל נושא שהוא, רק לא על נושא כתב האישום (“בשיחות סגורות שאינן מול המצלמות הוא יותר ממאותת שפניו לבחירות במהלך החורף”.
רבלין הוסיף: “מול עינינו הולך וקורם עור וגידים תסריט האימים של בחירות על רקע חוק הגיוס, בלהט הויכוח על תיק תכנון ובניה בביתר עילית… העובדות הן שאין שום פתרון לצרת הגיוס ולצרה הגדולה יותר של בחירות על רקע חוק גיוס…”
והוא צדק.
בעוד החרדים עסוקים במריבות פנימיות (ככה הפסידו את בית שמש, אגב, ויהיו החיוכים בין דרעי למקלב אשר יהיו), קמו עליהם מסיתים שהפכו את בחירות מועד ב’ לקרבות חילונים-חרדים.
4.
כניסת ח”כים חדשים, בכמות גדולה מאד, הובילה לגיחוכים לא מעטים, כמו גם לקוריוזים.
בפרשת שמיני סיכמו עיתוני סופ”ש את פתיחת מושב הקיץ של הכנסת, מושב שבמהלכו לא הורכבה שום קואליציה והמדינה המשיכה לתפקד על ‘ממשלת מעבר’. עד עצם היום הזה, סוף השנה.
רבים ניסו לתאר את פתיחת המושב, אבל את הבדיחה הקולעת ביותר הנפיק יצחק פלדמן מ’בקהילה’, בטורו “שלום כיתה כ”א”.
“למראה המהומה שהתחוללה בכנסת וחוסר הוודאות מי עוזר, מי ח”כ ומי אחראי מזנון, ניגשתי לחבר הכנסת בנימין גנץ, לשעבר רמטכ”ל צבא ההגנה לישראל והצגתי את עצמי בפניו:
‘שלום בני, שמי יצחק”.
“נעים מאד, בני גנץ”.
“שנינו חברי כנסת חדשים, אני מאחל לך הצלחה וסייעתא דשמיא”.
גנץ הביט בי, לרגע היסס לשאול מאיזו מפלגה, זה לא מספיק מכובד, אבל אז העדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
“אגודה, נכון?”
“כן”.
“בהצלחה גדולה, שתעשו עבודה מצוינת”.
“לא בני, אני צוחק, אני לא חבר כנסת”.
הוא הביט בי בעיניים תמהות, ואפילו לא צחק.
אני רק מתאר לעצמי את מה שאירע בהמשך. הוא בטח פגש את פינדרוס שבירך אותו להצלחה, סיפר לו שקוראים לו יצחק ושהוא חבר כנסת חדש ביהדות התורה.
“יאללה יאללה”, אמר לו גנץ, “לא חוזרים על בדיחה פעמיים”.
חמוד, נכון?
רק אזכיר, שבפאנל אותו הנחה העיתונאי המוכשר, סיפר פלדמן את אותו הסיפור קצת אחרת. הנה הסיפור:
הלכתי במסדרונות הכנסת, הגיע יו”ר ‘כחול לבן’ בני גנץ. אמרתי לו: ‘ שלום, אני יצחק, ח”כ חדש’.
גנץ לחץ לו את ידו ושאל: אתה מאגודה? אומר לו פלדמן, כן.
גנץ כמעט הלך כבר, ואז פלדמן צחק ואמר לו: לא באמת, אני לא חבר כנסת.
כמה דקות אחר כך עבר שם, ליד גנץ, הח”כ החדש של ‘דגל’ – יצחק פינדרוס.
לוחץ לו יד, ואומר: ‘אני יצחק, ח”כ חדש’. וגנץ אומר לו: שוב חזרת?
למאיר פרוש, שישב על במה, נותר רק להתגלגל מצחוק…
5.
אחת השאלות הקשות שליוותה את מערכת הבחירות האחרונה הייתה: למה התנגד נתניהו לצירופה של איילת שקד לליכוד.
הנה הסברו של אלי ביתאן, ב’בקהילה’:
“הפרשנים הפוליטיים מיהרו להסביר שהסיבה שמשפחת נתניהו מנסה למנוע את האיחוד הזה היא השנאה התהומית בין המשפחה לבנט ושקד. אך דומני שזהו הסבר חלקי, ואולי שגוי.
גם מי שמעולם לא שקל להצביע לנתניהו, יודע שמדובר בפוליטיקאי רציונלי ומחושב. רציונלי – גם אם לא בהכרח צודק.
בבחירות האחרונות יצאו למעלה מארבע מאות אלף מצביעי ימין מהבית להצביע למפלגות ימין, אך לא לנתניהו, וכעת נותרו ללא אופציה. היו גם מאות אלפי מצביעי ימין שהצביעו לש”ס ויהדות התורה, איחוד מפלגות הימין וליברמן – אך לאלה יש עדיין למי להצביע. לעומתם, מצביעי ‘זהות’ של פייגלין, הימין החדש, ‘גשר’ של אורלי לוי ו’כולנו’ של כחלון נותרו ללא בית פוליטי. מיעוטם יצביע לליכוד, אך לא כולם.
אלו המצביעים שיכריעו את גורלו של הגוש, ומי כמו נתניהו יודע שרבים מה יסתייגו מלתת את קולם למפלגה של סמוטריץ’ והרב רפי פרץ. כדי לבסס גוש חרדים-ימין נתניהו חייב מפלגה שתקלוט את הקול הזה, שהוא ליברלי וצעיר באופיו אך ימני במובהק ותשמור אותו עבור הגוש.
נתניהו חייב שהימין החדש יתמודד לבד. זה לא עניין אישי, זה צו השעה. עם שקד בראש, הסקת מסקנות מהקמפיין הכושל וללא פייגלין וכחלון (ואולי עם תיוג של ליברמן כאיש שמאל) הימין החדש יכולה לעבור את אחוז החסימה לבדה ובכך להבטיח לנתניהו את הממשלה הבאה”.
הגיוני, צריך להודות. בפרט לאור התוצאות.
עוד בנושא:
‘בין השורות’ מסכם שנה פוליטית I חלק א’: מירוץ לבחירות המקומיות