השופר של הילד מסיביר וזנב של דג • סיפורים מיוחדים על ראש השנה
מצוות תקיעת שופר בראש השנה נועדה לעורר אותנו “לעמוד בו ביראה ופחד יותר מכל שאר מועדי השנה, וזהו ענין זכרון תרועה הנזכרים בו, כי התרועה קול שבור, לרמז שישבור כל אחד תוקף יצרו ויתנחם על מעשיו הרעים”, כדברי רבינו ‘החינוך’.
בסיפור שלפנינו יש כוח מיוחד לשבור את יצרו של אדם, כיון שאין הוכחה טובה ממנו שה’ יתברך משלם שכר טוב ליראיו.
הגאון רבי יוסף ישראל ישראלזון זצ”ל הוא הדמות המסופרת בקטע זה, ואת הפרטים קיבלנו מבני המשפחה הרוממה.
הגאון זצ”ל, שהיה חתנו של מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל, הרים קרנה של תורה בעיר רחובות, ועמד במשך עשרות שנים בראשות הכולל הנודע בעיר זו.
הגר”י ישראלזון נולד בעיר ברנוביץ’, ובהיותו בן חמש שנים התמנה אביו הי”ד לרבה של העיירה זלץ, והמשפחה עברה להתגורר בעיירה זו.
בהגיעו לגיל תשע לא מצא אביו תלמוד תורה על טהרת הקודש שבנו יוכל ללמוד בו, ובחודש אייר תרצ”ט חזר הילד לבית סבו, הגאון הקדוש רבי הירש גוטמן הי”ד (שכיהן כמשגיח בישיבת ‘אהל תורה’ של מרן הגר”א ווסרמן בברנוביץ’) על־מנת ללמוד בתלמוד תורה ‘יסודי התורה’ בברנוביץ’.
כמחצית השנה לאחר מכן כבשו הרוסים את ברנוביץ ואסרו את לימוד התורה. ישיבתו של רבי אלחנן גלתה לעיר טרויקה שעל־יד וילנב, ואילו הסבא רבי הירש נשאר בברנוביץ’, ברצותו להמשיך ולנהל את החיים הרוחניים של היהודים שנותרו בעיר. הוא סירב להזניח אותם והחליט להסתכן ולהישאר שם.
חיי התורה המשיכו לפעם בסתר, והרב עם בני הקהילה התפללו ולמדו תורה במחבוא. גם הלימודים בתלמוד תורה בו למד הילד יוסף ישראל ישראלזון התנהלו במחתרת במשך שנה וחצי.
בחודש תמוז תש”א הקיפו חיילים את הבית בו התגורר רבי הירש גוטמן, שנעצר מידית לחקירות והואשם בעוון חתירה תחת אושיות השלטון. על כל בני הבית נגזרה גלות ל־20 שנה לסיביר. כבר למחרת הם הועלו על רכבת משא, ובתנאים לא תנאים עשו את הדרך לסיביר.
אנשי העיירה ביכו את הנוסעים לסיביר, שכן כלל נקוט היה בידיהם ש’מסיביר אף אחד לא חוזר’.
ימים ספורים לאחר שהרכבת יצאה לדרכה נכנסו הגרמנים לברנוביץ’ ושלחו את כל יהודיה. כך שיצא שרק אלה שהוגלו לסיביר נותרו בחיים. הגר”י ישראלזון נותר יחיד מכל בני משפחתו.
•
סיביר. ערב ראש השנה תש”ב. מנין לא היה, אבל הבעיה היותר גדולה התעוררה באשר לשופר, שלא היה כלל בנמצא באזור. הרב ויצל זצ”ל, רבה של ברנוביץ’, שהוגלה אף הוא לסיביר ולקח את הילד יוסף ישראל תחת חסותו, החל לעבור יחד אתו מבית לבית על־מנת לחפש קרן של אייל.
היה זה נס מיוחד, שכאשר נכנסו לביתה של קשישה גויה היא נזכרה שיש לה ב’בוידם’ כמה קרניים. הדבר היה לפלא אדיר, שכן מה לאשה נכרית בסיביר ולקרני איל?!
סיפרה האשה, שבעבר עבדה בעיר מוסקבה אצל יהודים, וכיון ששמעה שהם משתמשים בקרני איל בראש השנה החליטה להכין לעצמה כמה קרניים כאלו, שאם פעם יתדפקו יהודים על דלת ביתה ויבקשו את הקרניים היא תוכל לתת להם…
משמים הזמינו ליהודים שהיו בסיביר את האפשרות לתקוע בשופר.
כיון שהקרן היתה סתומה התבקש הילד יוסף ישראל על־ידי הרב ויצל לנסות לעשות חלל בקרן. הילד, שלא היה כמובן מיומן במלאכה זו, ניסה להפוך את הקרן לשופר על־ידי מסמר וסכין. כלים אחרים הרי לא היו שם בסיביר…
הקרן הראשונה נפסלה משום שנעשה בה חור, אבל בסייעתא דישמיא הקרן השניה היתה כבר כשרה. אמנם הקולות שנשמעו מן השופר היו חלשים מאוד, אבל הרב ויצל פסק שכל הקולות כשרים, ובירך בימי ראש השנה ‘לשמוע קול שופר’ בכוונה גדולה עד מאוד.
לאחר ששוחרר הילד מסיביר עלה לארץ ישראל ונכנס ללמוד בישיבת פוניבז’, בה למד בהתמדה עצומה, עד שנלקח אחר כבוד כחתן אצל מרן הגרי”ש אלישיב זצוק”ל והקים משפחה של תלמידי חכמים גדולים.
•
47 שנים לאחר מכן, בראש השנה תשמ”ט, בתו של הגר”י ישראלזון לא חשה בטוב, ולא היה באפשרותה ללכת לשמוע את קול השופר בבית הכנסת. בעלה, הרב סופר שליט”א, נינו של הרב ויצל מברנוביץ’, אמר שבבית הוריו יש שופר ואפשר להביאו ולהוציא את האשה ידי חובה.
עד מהרה התגלתה האמת המפתיעה. היה זה השופר שהילד יוסף ישראל הכינו ותיקנו בסיביר לראש השנה תש”ב. שופר זה הובא מסיביר ושימש בשנת תשמ”ט לתקיעות עבור בתו שלא הרגישה טוב.
התרגשות מיוחדת אחזה בהגר”י ישראלזון בראותו את השופר שנעשה על־ידו במסירות נפש, והוא שב וסיפר לבני המשפחה את כל הסיפור, מתחילתו ועד סופו.
בליל ראש השנה גילה הבחור שבמקום ראש הדג הונח על צלחתו זנב דג
סיפור מופלא שמענו על רבי שפטיה סגל זצ”ל, אביו של רבי יהודה זרחיה זצ”ל, רבה של קרית שלום בתל אביב. המקרה התרחש בהיותו בחור צעיר שזה עתה נכנס ללמוד בבית מדרשו של הגאון בעל ה’אור שמח’.
המעשה אירע בליל ראש השנה.
בביתו של הגאון הניחה הרבנית, כנהוג, בצלחתו של כל אחד מהמסובים חתיכה של ראש דג. כל אחד נטל את החתיכה במזלג, ואמר בקול “יהי רצון מלפניך וכו’ שנהיה לראש ולא לזנב”.
כשהגיע תורו של הבחור שפטיה, גילה שטעו והניחו בצלחתו לא ראש של דג אלא זנב של דג… רבי מאיר שמחה התבונן בתלמידו זה כדי לראות מה יעשה וכיצד ינהג.
הבחור ירא השמים נעץ אף הוא את המזלג בזנב הדג וקרא בקול גדול: “יהי רצון מלפניך וכו’, שאהיה זנב לאריות ולא ראש לשועלים…”.
בשומעו כך גילה רבי מאיר שמחה את קורת־רוחו, וקרא לו לשבת לצדו בראש השולחן! בנוסף לכך, לא הניחו להזדקק לאכילת ‘ימים’ אצל בעלי בתים בעיר, כפי שהיה נהוג בימים ההם, אלא קראו לאכול בקביעות על שולחנו.
אין ספק שהיתה זו סייעתא דשמיא מיוחדת שהוענקה לבחור זה על־מנת שיוכל להשיב תשובה שכזו…
(מתוך הספר ‘מצוות בשמחה’ בעריכת הרב משה מיכאל צורן. הובא בגליון ‘דרשו’)
תגובות
אין תגובות