בסיפור “תהילה” של עגנון מסופר על גיבורה שיש לה מספר מילים מוגבל לומר. אם תסיים את המכסה, תמות. ישראל עובדת מאז “צוק איתן” על מנגנון הפוך: נדמה שאסור לנו לרגע להפסיק לדבר. גלים פתוחים, מסיבות עיתונאים, תדרוכים, סיורים. כולם מדברים. כתבים, פרשנים, פוליטיקאים, אנשי צבא, מומחים, תושבים. אז מה אמרנו השבוע, ומה נאמר בין השורות?
לא ברור האם השם “צוק איתן” הוא המתאים לתיאור הלחימה, אבל זה בהחלט השם המתאים לתיאור העורף. מיליוני צוקים איתנים. ומול השקט הפנימי והביטחון העצמי הזה של יותר מחצי מדינה, מצאתי את עצמי פתאום תוהה: מי האנשים האלה? האם הם גם הנהגים הפרועים והמקללים במשחקי הכדורגל? איפה בני הנוער האלימים ולמה אלה שמדברים מהשטח נראים נחמדים כל כך? איפה מתחבאים כל הטוקבקיסטים המטורפים ואיפה כל הגזענים מהפייסבוק?
אלפי אנשים רגילים נחשפו השבוע מול המצלמה ברגעים הקשים ביותר בחייהם וכמעט אף אחד מהם לא היה היסטרי או פנאט. גם ראשי הערים והמועצות התגלו כגיבורים מקומיים ומרשימים, רחוקים כל כך מהדימוי שלנו על השלטון המקומי. וכמובן, נתניהו ויעלון וגנץ שכבר זכו לשבחים מכל קצות הקשת הפוליטית על התנהלות שקולה, בלי אינטריגות בין הדרג המדיני לצבאי. כך שהשאלה הנוקבת בסוף השבוע הזה היא: לאן נעלם הישראלי המכוער?
הרבה לעג כוון בימים האחרונים לעבר מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס שחיבר דו”ח ביקורת חריף על פיתוח “כיפת ברזל” ועל הממציא, דני גולד. לא בטוח שהדו”ח ההוא היה מיותר, השאלה היא רק את מי מבקרים. תיאור השתלשלות העניינים מותיר אותך עם רצון לצאת לא נגד גולד, אלא נגד המערכת. למה היזם האמיץ שהגמיש את הכללים, שהעז וניצח, הוא האשם? למה בעצם הדו”ח לא מבקר בחריפות את הכללים עצמם? האם מבקר המדינה חייב תמיד לקדש את המנגנון הביורוקרטי המסורבל ולצאת נגד מי שמנסה לעקוף אותו? נראה שאת הדו”ח האמיתי יש לכתוב נגד הליך קבלת ההחלטות הארוך. נגד העובדה שאם גולד ועמיר פרץ היו עובדים רק לפי הספר, “כיפת ברזל” עדיין הייתה על הנייר, מחכה לאישור בוועדה כלשהי.
המילה “ציונות” נשמעה השבוע שוב ושוב, אבל לרוב באדיבות החמאס. הם לא מפסיקים לדבר על הציונות ועל היהדות. הרבה יותר מאיתנו.
באמצע השבוע, כשחמאס דחה את הצעת הפסקת האש המצרית, אמר אחד מדובריו שההצעה היא “הצהרת בלפור מטעם מצרים”. הצהרת בלפור? מי בכלל זוכר מהי, כשזה לא חלק מהחומר לבגרות? בצד הפלסטיני, מתברר, היא חיה וקיימת. גם הילדים הפלסטינים יודעים לצטט בעל פה את ההכרה הבריטית ב־ 1917 בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל.
כשהתפרסמה הצהרת בלפור אמר הרב קוק שהוא לא מודה לאומה הבריטית על ההכרזה, הוא רק מברך אותה על כך שבחלקה נפלה הזכות ההיסטורית להודיע על כך פומבית. בימינו הזכות להזכיר לנו אותה נפלה בחלקו של החמאס.
עזבו ציונות. בואו נודה שאפילו על טובים ורעים לא כל כך נעים לנו לדבר. אחד מילדיי שאל אותי השבוע – אחרי עוד ריצה למרחב המוגן – אם תושבי עזה הם רשעים. מיד נדרכתי והסברתי שיש מחבלים רשעים ויש גם ערבים טובים ומסכנים שגרים שם. בעולם דמוקרטי ופלורליסטי קשה לצאת למלחמות צודקות, עדיף לצאת רק למבצעים מוגבלים. קשה לדבר על אויב אכזר, עדיף לחפש מהר מתווך בינלאומי. בכל סכסוך בין מדינה דמוקרטית לארגון טרור, רק צד אחד יעז לומר שיש לרוצץ, לחסל ולהשמיד, ולרוב זה יהיה הצד של הרשעים (סליחה על המילה).
מתברר שגם לתשומת לב פשוטה יש ערך. כמה מתושבי עוטף עזה סיפרו לי שלמרות הירי הם דווקא מרגישים טוב בימים אלה, כי סוף־סוף שמים לב אליהם. “זו לא שמחה לאיד”, הם הדגישו, “אנחנו באמת לא שמחים שגם בתל־אביב מבינים מה אנחנו עוברים. אבל אנחנו כן שמחים מעצם ההפניה של הזרקור הציבורי אל מצבנו. כן, יש משמעות גם לצומי. בימים רגילים היינו נחרדים פה מהאזעקה, ואז פותחים רדיו ומגלים שאנחנו רק ידיעה קטנה בסוף החדשות על עוד נפילה בשטח פתוח. לפעמים אפילו לזה לא זכינו. עצם העובדה שיש פה כעת שלושה צוותי טלוויזיה שרצים אחרי כל נפילה כזאת, גורמת לנו להרגיש אחרת”.
“לאחר תחילת המבצע תיאר שר הביטחון את מטרותיו: ‘חיזוק ההרתעה, פגיעה קשה במערך הרקטות, פגיעה כואבת בחמאס ובארגוני הטרור, צמצום הפגיעה בעורף האזרחי שלנו’. המבצע הסתיים ללא הכרעה צבאית, אך שני הצדדים היריבים טענו לניצחון. במבחן התוצאה, המבצע הצליח לחזק, לפחות זמנית, את כוח ההרתעה של ישראל מול החמאס. בשנה שאחריו פחת ירי הרקטות בלמעלה מ־ 98 אחוז”. כך מתארת “ויקיפדיה” את מבצע “עמוד ענן”.
נשמע מוכר? הנה עוד שני ציטוטים מהארכיון של המבצע הקודם בעזה ב־ 2012 . נפתלי בנט היה אז יו”ר הבית היהודי, מועמד מבטיח בבחירות הקרובות, שאיגף את נתניהו מימין, קרא לחיסול החמאס והוסיף את המשפט: “החדשות הטובות הן שהאומה הישראלית הראתה השבוע שיש לה כושר עמידה איתן מול הטרור הזה”. בנט לא שינה את עמדותיו, אבל הפוליטיקאי הטרי יאיר לפיד הודיע אז כך: “הפסקת האש מגיעה בתזמון גרוע ומבלי שהושגו המטרות שהממשלה עצמה הציבה למבצע. לאחר שהובטח למגר את החמאס ולא לדבר איתו, מדינת ישראל גם דיברה עם חמאס וגם לא מיגרה אותו”.
בפתח ישיבת הממשלה אמר השבוע נתניהו: “אנחנו משתמשים במערכות הגנה נגד טילים כדי להגן על ילדינו והם משתמשים בילדי עזה כדי להגן על מצבורי הטילים. אין דבר שממחיש יותר מזה את ההבדל במערכה הזאת”.
בפרשת השבוע, פרשת “מטות”, משה מלמד את העם משהו דומה אבל שונה. לפני שהם יוצאים למלחמה, השבטים גד וראובן אומרים למשה כך: “גדרות צאן נבנה למקננו פה, וערים לטפנו”. סולם הערכים שלהם ברור: קודם צריך גדרות עבור הצאן, ורק אחר כך מקום עבור הילדים. משה הופך את הסדר ועונה להם כך: “בנו לכם ערים לטפכם, וגדרות לצאנכם”. קודם הצאצאים ואז הרכוש. הלקח נלמד. בהמשך הם עצמם מאמצים את הסדר של משה רבנו ומדברים קודם על הדור הבא ורק אחר כך על הכבשים. רש”י כותב שמשה לימד אותם עיקרון פשוט וחשוב: העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בעזה סולם הערכים אחר. הטילים לפני הילדים.
הסטטוס היהודי:
“הלוך וקראת באוזני ירושלים לאמר כה אמר ה’, זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולתיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה” (הנביא ירמיהו, מתוך הפטרת השבוע)
• טורה של סיון רהב מאיר מתפרסם בידיעות אחרונות