“והנה שם הנשים יושבות מבכות את התמוז” (יחזקאל ח, יד).
כבר נכנסנו לשלושת השבועות ונכנסנו לעזה, וכבר איבדנו חייל במלחמה המיותרת הזו, ואיבדנו אזרח שהלך לשמח את החיילים, וכבר ראינו ניסים למאות ואלפים.
אבל עדיין אנחנו מבכים.
אותן נשים ביכו את התמוז – השמש כעבודה זרה ששמה תמוז, אך אנחנו מבכים את הגלות שנמשכת ונמשכת ומתעקשת להזכיר לנו את נוכחותה המעיקה, גם כאשר אנו מתעקשים להרגיש “עצמאיים” הנמצאים באתחלתא דגאולה (לפחות).
נשים פטורות מלימוד תורה. למה? כי הן עסוקות בחיי המעשה. בצרכים הגשמיים.
מה מביא אותן לבכות את התמוז ואיך אנחנו יכולות לתקן את אותו קלקול עליו מספר הנביא יחזקאל, ואיך זה קשור במיוחד לנשים?
שוב, העיסוק בעניינים הגשמיים עלול לגרום לאדם לחשוב בטעות שאת השפע שלו הוא מקבל מהטבע, מהשמש. לכן אותן נשים מבכות את התמוז משום שהן מאמינות (בטעות) שענייניהן הגשמיים תלויים בשמש שמייצרת את מחזור החיים בטבע.
מי מביא את הפרנסה?
תפקידנו הוא להזכיר לעצמנו, למרות שאנו לא מחויבות בלימוד תורה, כי כל מה שאנו מקבלים אינו מגיע מאיתני הטבע, אלא מה’ יתברך שברא את השמש, הירח, הרוח, האדמה והים.
קחו דוגמא מחיי היום-יום: לעיתים מגיע לידנו סכום כסף בלתי צפוי כמו בונוס מהעבודה, פיצויים שהגיעו לפתע, ירושה או זכייה בדין תורה. ישנם מקרים בהם סכום הכסף הזה מנוצל בהצלחה לטובת הבית והמשפחה, וישנם מקרים לא עלינו ולא עליכם בהם הסכום הזה מוצא את דרכו למימון תרופות וטיפולים רפואיים והדברים ידועים.
את הסיבה יש לחפש במקום בו נמצאת האמונה.
כאשר מאמינים שהכל מאיתו ית’ והוא מקור הברכה וברכת ה’ היא תעשיר, אז הכסף עושה את דרכו לשימושים ברוכים. אך כאשר מאמינים שהבוס הוא זה שמעניק את הבונוס, שאנחנו בחכמתנו השגנו את הכסף, שכיפת ברזל היא זו שמגינה עלינו, שהתמוז הוא זה שמבשיל את התבואה, מאדה את המים ומוריד גשמים, אז הכסף מוצא דרכו לעניינים בלתי רצויים.
יהודי צריך לדעת, לזכור ולהאמין תמיד שיש בעל הבית לעולם והוא זה שמנהל את העניינים.
אישה שמנהלת את משק ביתה (רוב משקי הבית החרדיים מתנהלים על ידי האישה), צריכה לזכור מהיכן מגיעה הפרנסה ולוודא שהיא מגיעה בדרך כשרה על פי תורה, לפי ההלכה, ואז אין לה שום צורך לבכות את התמוז. אין לה שום צורך לבכות, משום שהיא יודעת שהכל ברצונו של ה’ יתברך שאוהב את בניו ורוצה עבורם את הטוב ביותר.
כשאישה מכירה בכך ש”כי ממך הכל” ויודעת את פירוש המשך הפסוק “מצידך נתנו לך”, כשאישה תומכת בלימוד התורה של בעלה ובחינוך הילדים לנתינת צדקה, היא זוכה שהקב”ה מחזיר לה כפל כפליים תוספת ברכה, הצלחה ונחת.
מבטיחה לכסות את הראש
ישבתי בסלון ביתה המפואר של חברתי אורנה מסביון אחרי שיעור בו רקדנו יחדיו. החנייה הפרטית, חדר האוכל המפואר, חנוכיית הכסף שגובהה כגובהו של אדם ממוצע ושאר חפצי הנוי שהקיפו אותי, לא הכינו אותי למה שאני עומדת לשמוע.
למעשה באתי על מנת לגייס את אורנה לחוג ידידים של ארגון ‘סולם’. רציתי שהיא תעזור לילדים במצוקה, ויצא כך שנחשפתי לעזרה שהיא קיבלה מה’ בעת שילדיה שלה היו במצוקה.
לאחר שמנהלת משק הבית הגישה לנו תה ורדים בכוסות פורצלן וכפיות זהב, התרווחנו והתחלנו בסמול-טוק. מראש ידעתי שלפני שניגשים לעניין, חייבים ליצור “סביבת עבודה תומכת”, מעבר לצעדי ריקוד בסטודיו.
והנה מה שסיפרה לי אורנה שניסתה ללא הצלחה לעצור את דמעותיה ככל שסיפורה התקרב לקיצו.
“היה זה בחול המועד פסח לפני יותר מתריסר שנים. הבנים היו ממש ילדים קטנים. נסענו לכנרת ואחרי ששיחקנו קצת על החוף, הם ביקשו לעלות לסירת הדיג שלנו, אִתָּה הפליגו ללב ים. לא היה בכך כל דבר מעורר חשש. לרגע לא צפינו את הסערה שתפקוד את מימיה השלווים של הכנרת שהייתה חלקה כראי.
“זמן קצר לאחר מכן החלה לנשב הרוח המזרחית המפורסמת של הכנרת, הסירה שהייתה בטווח הראייה נעלמה לחלוטין. כך, ברגע אחד, נעלמו הילדים עם הסירה המאובטחת והמאובזרת. תחושה של חוסר אונים שאי אפשר לתאר. החושך ירד. השעות נקפו. צוותי חילוץ חיפשו. נורי תאורה נורו. לא חסכנו באמצעים על מנת למצוא את ילדינו. אך ללא הועיל.
בשלב מסוים שקלנו לנצל את קשרינו על מנת להביא למקום את כוחות חיל הים, עד שלפתע נפל לי האסימון. קלטתי מה עליי לעשות.
“עזבתי את המולת החיפושים ונכנסתי לחדר אחורי בסוכת המציל שבחוף. עצמתי את עיניי ודיברתי איתו. כן, מירי. מה שאת שומעת. פתחתי את הפה ודיברתי עם אלוקים בבליל של דמעות ומילים מרוסקות.
תחזיר לי את הילדים שלי בריאים ושלמים ואני מבטיחה לך שאתחיל לכסות את ראשי מעתה והלאה.
“לא עברה שעה קלה והילדים נמצאו חבוקים על גלגל הצלה, מותשים ורועדים מקור, אך למרבית הפלא, בריאים ושלמים. כך גם אמרו הרופאים וכוחות ההצלה שהוזעקו למקום. הם החזיקו בגלגל ההצלה ושרקו שוב ושוב בתקווה שמישהו ישמע אותם. המישהו הזה שמע את תפילתי והציל אותם”…
שנים חלפו מאז ומוראות אותו הלילה אינם מרפים מזיכרונה. על ראשה כיסוי ראש. לא סתם כיסוי ראש, אלא פאה, אם לא שמעתי במו אוזניי, הייתי מתקשה להאמין לסיפור המדהים הזה.
מלחמה מיותרת לחלוטין
נשים חרדות לבעליהן, אימהות חרדות לגורל ילדיהן ואומה שלמה עוקבת בחרדה אחרי הדיווחים מהחזית.
נפילתו של סמל ראשון איתן ברק ז”ל מפילה עצב על עם שלם שחרד לגורל הלוחמים שמחרפים את נפשם למען נוכל לחיות על כברת הארץ הזאת.
אבל בשביל מה? בשביל למצוא חן בעיני הגויים? בשביל לזכות לכותרות “הוגנות” בתקשורת הבינלאומית? (על כותרות מחמיאות איש לא חולם).
הנה דברים שאמר האדמו”ר מליובאוויטש לפני 32 שנה בדיוק בחודש זה – חודש תמוז בעת כיבוש ביירות, במהלך ‘מבצע שלום הגליל’.
“.. מאחר שנמצאים בתוך העיר ביירות, מובן שיכולים לעשות “תל” מכל השטח שבו נמצאים המחבלים, מבלי לקדם אפילו חייל אחד לתוך שטח זה. מספיק להודיע 5 דקות קודם הפעולה שכל מי שרוצה יכול להתפנות ולעבור לצד השני של ביירות, או לצאת לגמרי מביירות.
“ובאופן כזה יכולים לסיים את הפעולה בשלמותה, מבלי לאבד אפילו נפש אחת מישראל, ואפילו ללא פצועים, ויתרה מזו: לא יהיה צורך לפגוע אפילו בגויים, ואפילו לא באנשי אש”ף – כאשר הם ישתכנעו שאין זה איום בעלמא, אלא אמנם מתכוונים לעשות “תל” מהשטח שבו הם נמצאים!
“ולא להתנהג כפי שהתנהגו במלחמות הקודמות – שלמרות שראו ניסים גלויים במלחמה, שבה נחל הצד שכנגד מפלה ניצחת, הרי מבחינה פוליטית עשו מזה ניצחון עבורם – כך היה לאחרי כל אחת מהמלחמות! והצד שכנגד מקווה שגם הפעם יקרה כך, רחמנא ליצלן, והסיבה לתקווה זו מצדם היא – מפני שאלו שגרמו לצרה זאת בעבר, מתערבים בזה גם עתה, ולצערנו, מתחשבים בדעתם, ולא רק כפי שמתחשבים בדעת המיעוט, אלא חושבים אפילו להתנהג כך בפועל!”
חלק מהטור מעובד על-פי שיחותיו של הרבי מליובאוויטש
• הכותבת היא בעלת “הבחירה שלי”, מנחת אירועים, מרצה ושדרנית רדיו: [email protected]