עזה כמוות • ‘תצפית’ של אשר מדינה

מהתבוננות במפה, היא מצטיירת כדמות מגף גבוה, קצת מעוות. לפי הנתונים בשטח היה לה את כל הנתונים להפוך לפיסת ארץ מרהיבה. רצועת אדמה חופית באורך של 40 ק”מ באזור הדרום היפהפה, וסמוכה למדינת ישראל המערבית.

כאן ניתן היה ליצור ארץ פורחת ומשגשגת, המשכשכת רגליה במימי הים התיכון, המושכת אליה תיירים מכל העולם, המחפשים אקלים חמים כמעט לאורך כל השנה.

בפועל, מדובר ברצועת המוות ההרסנית ביותר בעולם, העוסקת עשרות שנים בייצור ויבוא אמצעי לחימה ובגידול דורות של טרוריסטים המקפחים את חייהם באמונות עוועים. בתוך חבל הארץ הזה דחוסים 1.8 תושבים החיים בצפיפות מחרידה, מתוכם כמיליון איש המוגדרים כפליטים ומתגוררים במחנות עלובים עד אימה.

שיעור האבטלה עומד על יותר מ־40 אחוז והמוני איש חסרי מעש מסתובבים בה כדבורים בכוורת. אזורים שלמים מנותקים ממערכות תשתיות חיוניות כמו ביוב, מים וחשמל והצחנה והעזובה רבה.

להלן פצצה אנושית מתקתקת המוצמדת לגחונה של מדינת ישראל.

חמאס שהשתלט על השלטון ניצל היטב את המצוקה האזרחית ומיהר לקחת את התושבים כבני ערובה לאידיאולוגיה הרצחנית שלו. הוא הקים ‘מערכת חינוך’ המיועדת בעיקר ליצירת סרט נע של בשר תותחים עבור מאבקו. כספי הסיוע ההומניטרי מופנים מיידית להתחמשות מטורפת.

עבורו, מיליוני האזרחים סביבו הם רק תפאורה להגשמת מטרותיו האסלאמיות. מסיבה זו, הפכו בתי האזרחים, מוסדות הלימוד והרווחה, בתי החולים וכל מבנה אפשרי, כיעד לאחסון אמל”ח ושיגור טילים. מתנגדים פוליטיים מושלכים מחלונות הקומות הגבוהות. סתם אזרחים ששואלים שאלות מיותרות מוצאים עצמם מתחת לאדמה.

הריטואל הזה יכול היה להימשך לאורך זמן. את כספי המיליונים שהם קיבלו ממדינות ערב הם הפכו לטילים ולמחרטות, מהסוכר והקמח ושאר מצרכי המזון הם ייצרו חומר נפץ מאולתר. הכל זרם במנהרות רפיח כמו מים בירדן בחסות ממשלת מצרים של מובארק ומורסי, והעולם היה נפלא.

הם היו יורים להנאתם ורואים איך ישראל מבוהלת ומאיימת. נכון, מפעם לפעם נערך מבצע צבאי והם חטפו הפצצות עזות, אבל הם למדו להוריד מעט את הראש. השתקמו, הצטיידו בטילים משוכללים יותר וחזרו לתמונה בכוחות חדשים.

משהו קרה בחודשיים האחרונים. מצרים של א־סיסי החליטה להפסיק את החגיגה. לא מדובר בחובב ציון גדול כמו במנהיג חד חושים, המזהה בחמאס את האויבים הפוליטיים הגדולים שלו מבית – אנשי האחים המוסלמים.

הוא מבין שרצועת עזה מונחת על צווארו בשל הגבול המשותף עמה. הוא מבין שהתעצמות הטרור שם תקנה להם עוצמה שבסופו של דבר תופנה אליו. טראומת מורסי קרובה מדי בכדי להכנס לשאננות.

א־סיסי, המפקד החזק והנערץ של מצרים, החל בביעור הנגע.

תחילה, הרס בשיטתיות למעלה מ־1,200 מנהרות ברפיח המחברות את עזה לעולם החיצון. נגמרו הברחות הנשק הסודיות מתחת לאדמה.

רוצים להעביר סחורות? תפאד’ל, מלמעלה, בפיקוח. הצעד השני שעשה הוא חנק כלכלי. מיליוני דולרים שהגיעו עבורם מקטאר מעוכבים במצרים. אין כסף, אין משכורות, צינור החמצן נסתם. התסכול והזעם בקרב בכירי חמאס הצטבר והתעצם והגיעו לנקודת רתיחה.

ואז אירע סיפור החטיפה והרצח של שלושת הנערים הקדושים הי”ד.

המהלומה הקשה

ישראל זעמה על חמאס ופתחה בגל מעצרים רחב היקף של אנשיו בגדה. חמאס שגם כך היה על הקצה קיבל החלטה להבעיר את השטח, ופתח בירי רקטות מאסיבי על ישראל.

ישראל הגיבה כהוגן ופתחה למעשה את המבצע הצבאי החדש שעדיין היה נטול שם. חמאס החליט לתת את כל מה שיש לו. מטחי רקטות על כל הארץ, מנהרות אסטרטגיות וסודיות בכרם שלום, פלישה של קומנדו ימי לזיקים, טיסנים ורחפנים עמוסי חומר נפץ, מתקפת סייבר על מערכות תקשורת ומסע תעמולה והפחדה.

הוא שחרר את כל ‘יכולותיו’ ונחל כשלון מהדהד. בחסדי שמים מופלאים התגלו וסוכלו כל מזימותיו, ומערכת כיפת הברזל הפכה את רוב הרקטות למופעים אור־קוליים בשמים.

במקביל, יצאה ישראל למבצע הרס וכתישה בעזה שלא היה כדוגמתו. עם אשראי בינלאומי שהושג על־ידי ההתמהמהות בתקיפות, היא החלה לחסל בשיטתיות את כל מעוזי חמאס, הצבאיים והמדיניים. בית אחר בית, מפקדה אחר מפקדה, ואפילו סתם נכסים כמו מעגן ספינות או בניני ממשל.

מדובר באלפי מטרות שנבנו בהשקעה של שנים ואשר הפכו בשבוע אחד לתל הריסות מאובק. למאות ה’בכירים’ המעונבים המסתתרים בבונקרים שמתחת בית החולים בעזה, אין בית לאן לחזור. כן, אותו בית מפואר ומנקר עיניים שהם הרשו לעצמם בחסות הממון השופע – נמחק מעל פני האדמה. במונחים של כבוד ערבי, אין השפלה גדולה מזו.

ואז באה המהלומה הגדולה באמת.

תחילה נשמעו דיבורים מצד ישראל על הפסקת אש שהעניקו להם מעט תקוה. אבל אז התברר להם לחרדתם שמאחורי גבם רקמו נתניהו וא־סיסי מתווה של הפסקת אש – מבלי להעניק להם שום הישג או הבטחה. לא מנהרות, לא אסירים וגם לא כסף. תפסיקו לירות ואז נדבר.

נתניהו כנראה ידע שחמאס יענה בשלילה, אבל עבורו היה זה מכרה זהב דיפלומטי. גם להציג בפני העולם את סרבנותו של חמאס וגם לאותת לחמאס כי מצרים, פטרונם הגדול, כבר לא אתם.

חמאס השתולל מזעם כפי שלא היה מעולם. את ההסכם עם מצרים כינה “כניעה והשפלה”. לראשונה הוא ניצב חסר אונים מול בידוד מזהיר, ללא גב של שום מדינה ערבית וללא כל הישג של ממש בכל מחול הדם וההרס שהביאו על עמם.

מה שנותר להם הוא להמשיך לירות באמצעי השיגור שנותרו להם ולהתחפר היטב מפגזי חיל האוויר.

בשעת כתיבת השורות הכתישה מהאוויר נמשכת, הכוחות עדיין פרושים בגבול הרצועה, וגם הדיבורים על הפסקת האש באוויר. קשה לצפות כעת כיצד תיגמר הסאגה הזו, אולם הפעם יש מקום להניח שמה שהיה הוא לא מה שיהיה.

כיפת הברזל עושה לנשק הרקטות את מה שעשתה הגדר הבטחונית למתאבדים. ייתרה אותם לגמרי. שנים של מאגר אובססיבי בהשקעה תקציבית אדירה ירדו לטמיון. אם מכניסים למשוואה את ההנהגה החדשה של מצרים היושבת על שיבר החמצן של הרצועה, ואת הלחץ של תושבי הרצועה שיבקשו להבין לאן הלכו המיליונים של כספי הסיוע, יש מקום לאופטימיות שסאגת הטילים בעז”ה מאחורינו.

מכתב תעצומות הנפש

טור ארוך של משאיות ענק משתרך בכבישי הדרום בואכה רצועת עזה. הנהגים החולפים על פניהם צופרים לאות הזדהות, בייחוד כשהם רואים את הטנקים הכבדים שעליהם. הכלים המפלצתיים בעלי השרשראות העבותות וקני השיגור המאיימים נוסכים תחושות טובות. הנה, חמאסניקים, אתם עומדים לפגוש את ה’עוצמה’.

הטנקים מזדחלים מהמשאיות ומסתדרים בשורות על האדמה החולית הצהבהבה של גבול עזה. לצדם ניצבים דחפורי ענק הרסניים ושאר כלי משחית. מאות אהלים מאובקים פרושים מסביב, מאוכלסים בעשרות אלפי חיילי מילואים נכונים לקרב. הדי ההתפוצצויות מרצועת עזה נשמעים כאן היטב ומרעידים את הלבבות. המורל גבוה ובאצבעות הידיים כבר מדגדג להכנס לרצועת המוות הזו ולרוצץ את ראשו של הנחש.

אבל השעות חולפות והימים נוקפים. השמש מלהטת את מתכת השריון של הטנקים, סופות האבק ממלאות את הגדודים המותשים, כוחות נוספים מוזרמים והמחנה הצבאי מתעצם – אולם פקודת הסתערות איננה באופק.

כמו סימן שאלה גדול ומייסר תלוי בחלל האוויר. אין מי שמעז לתת אור ירוק לפעולה קרקעית. הסיבה לכך חבויה היטב בכל נאומי הרהב והעוצמה של המנהיגים. כניסת חיילים לסמטאות עזה, כמוה ככניסה לבית מטבחיים אכזרי של טרוריסטים עזי נפש, המוכנים למות בכדי לפגוע ביהודי.

זוהי משימה מסוכנת מאין כמותה כאשר תועלתה מוטלת בספק. היד הפעם מהססת על ההדק, ובצדק.

אבל אצל החיילים הנכונות גבוהה. מפקדיהם מביטים על רוח הקרב ומחפשים את המילים הנכונות. אחד מהם, אל”מ עופר וינטר, מפקד חטיבת גבעתי, התיישב לכתוב להם מכתב חיזוק. הוא לוקח בחשבון שייתכן שלא כולם יחזרו משדה הקרב, חלילה. הוא מבין שמלל סתמי ונדוש אודות “צה”ל החזק היודע לעשות את העבודה” לא ישרת את המטרה. דרושה כאן אמירה חזקה יותר, כזו שתיסוך כח ותעצומות נפש, כזו שתפיג את החששות. דרושה כאן אמונה.

בפתח מכתבו רווי סערת הנפש מבהיר אל”מ וינטר לחייליו את גודל המשימה, ואז, בכדי להעניק משמעות לסיכון החיים הגדול, הוסיף המח”ט את המילים הבאות: “הלחימה בעזה היא ב’אויב העזתי’ אשר מחרף מנאץ ומגדף אלוקי מערכות ישראל. אני נושא עיניי לשמים וקורא עמכם, ‘שמע ישראל ה’ אלוקינו ה’ אחד’… אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה”ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב ‘כי ה’ אלוהיכם ההולך עמכם להילחם עם אויבכם להושיע אתכם’ ונאמר אמן”.

המכתב התקבל אצל החיילים באהדה גדולה, אולם ברגע שהוא מצא את עצמו בחוץ החלה המתקפה החזקה, כזו שגם כיפת ברזל לא הצליחה ליירט. ותהום כל העיר.

מפקד בצבא משרבב את שם שמים לערכי הלחימה? קפצו החילונים האדוקים ביבבות, שמו של אלוקים מוזכר בנשימה אחת עם האתוס הצה”לי? אנא אנו באים? להיכן נעלמו דורות של ‘כור היתוך צבאי’, בהן התאמצנו ליצור ישראלי חדש המנוער מעברו?

המטח החילוני

הזעם והגידופים לא איחרו לבוא. זוהי אותה משטמה חילונית עזה שמקורה בפחד גדול.

זה התחיל מאיש השמאל אורי אבנרי, אחד מחיילי גבעתי הראשונים, שמיהר להכריז כי הדברים הם “עלבון לחיילי גבעתי שמסרו את נפשם בתש”ח על הגנת המדינה במלחמת אין־ברירה”. אבנרי לא מסתיר את מניעי הזעם שלו: “הזהרתי זה שנים שהמחנה הדתי־התנחלותי עושה מאמץ שיטתי להחדיר את אנשיו לשורות הקצונה הצה”לית. עכשיו נובט הזרע המורעל”.

קשה להאמין שאנו חיים באותה מדינה, בה אנשים מתוכנו מכנים את האמונה היהודית השורשית ‘רעל’ עפ”ל. אבל זה ממשיך. עתון ‘הארץ’ גייס את סא”ל פרידמן, מג”ד שריון בעבר, כדי לקבוע כי “אל”מ וינטר איבד את הזכות להוביל לוחמים בצה”ל”.

הסיבות לכך לדעתו הן רבות וסובבות סביב ציר אחד. הזכרת שמו של אלוקים מכניסה למשוואה גורם נוסף המחלק פקודות וזה נוגד את תקנון צה”ל. “המפקדים של אל”מ עופר וינטר מוכרחים להיות מוטרדים משיקול הדעת של מפקד המונחה על־ידי צו אלוקי, משום שהוא שונה בתכלית מהשיקולים הארציים של מפקד המונחה על־ידי שיקולים צבאיים מקצועיים. ציות לצו אלוקי אינו הקוד שעליו מתחנכים לוחמי צה”ל לדורותיהם. מוות על קידוש ה’ לא היה בצה”ל מעולם סיבה ללחימה”, דברי פרידמן.

כדאי להתעכב על הנקודה הזו. המוני אזרחים ישראלים שולחים את בניהם להסתכן בשירות צבאי להגן על המדינה. מפני מי? מפני האויבים הערבים.

מדוע הם שונאים אותנו? מדוע אינם מאפשרים לנו קיום של מדינה אחת קטנה בתוך אינספור מדינות הענק שברשותם? מדוע תאוות הרצח שלהם כלפינו לא יודעת גבול? והכי חמור: מדוע הצבא המוסרי בעולם, שלא מפציץ אתרי שיגור המופנים נגדו רק בגלל שהם מוקפים באזרחים – הוא הצבא המושמץ בעולם, בשעה שצבאות ערב הטובחים בבני עמם ללא רחם נתקלים במשיכת כתפיים בינלאומית? מדוע מדינות הסוקלות אנשים ותולות מתנגדים בכיכר העיר מתקבלות כחברות של כבוד בפורומים בינלאומיים, ואילו ישראל הדמוקרטית וההומאנית נתקלת בקריאות לחרם ובידוד?

גאים ביהדותנו

הנסיון לברוח מהגורל היהודי רב השנים, ולצייר כאן תדמית של ‘סכסוך אזורי’ רגיל – נועד לכשלון. את האמת הפנימית כולם יודעים, גם אלו המנסים לטשטש את זהותם היהודית. חמאס לא יורה עלינו טילים בגלל שכבשנו את עזה, הנאצים לא שנאו אותנו כי היינו קומוניסטים, הרוסים לא שנאו אותנו כי היינו מתנגדי המהפכה, ובקמפוסים באירופה לא שונאים אותנו בגלל אפרטהייד.

שנאו אותנו גם ב־1929 וגם 1,000 שנה לפני כן. יש סיבה מדוע העולם נמצא בצד של הפלסטינים גם כשחמאס משליך אנשי פת”ח מהגגות ואסד טובח באזרחיו.

הסיבה לכך היא קצת מטרידה אבל כדאי שתהיה מול עינינו.

היטיב להגדיר אותה סטודנט בשם מאיר טיילור: “לא שונאים את היהודים, שונאים את היהדות. העם היהודי מוביל את ערכי האמונה בה’, החמלה והסוציאליזם. מערכת המצוות היהודית קידמה תרבות של ערך החיים, מצפון קולקטיבי ואחריות חברתית. זה מה שהציק להיטלר שהסביר כי ‘אני משחרר את בני האדם מכבלי הרוח ומן העינויים הנאלחים והמשפילים של חזיון שווא שנקרא ‘מצפון’ ו’מוסר’… שאינה אלא המצאה יהודית’.

זו הסיבה שתינוקות בשדרות גדלים בחרדות וטראומה, אבל לא תשמעו על כך אף מילה של גינוי. לכן הצבא שמסכן את חייליו כדי למנוע פגיעה באזרחים מואשם בתקיפת חפים מפשע. ובגלל זה פקודיו של וינטר נלחמים עכשיו מול עזה”.

העתונאית דנה וייס שאלה את מרטין אינדיק, לשעבר שגריר ארה”ב בישראל, מדוע כשמטוסים אמריקנים הורגים בשגגה עיתונאים וחפים מפשע אף אחד לא שומע על כך, ואילו כשישראל נלחמת בטרוריסטים העולם כמרקחה.

אינדיק השיב בארבע מילים: “מכם מצפים למשהו אחר”.

זהו מניע השנאה נגדנו החובק עמים ויבשות. העובדה שאיננו עם ככל העמים, כאשר המוסר היהודי המקדש את החיים ניבט מכל צעד שלנו והוא שמייצר את השנאה נגדנו, עלינו להיות גאים בכך. להתהדר בערכינו, בזהותנו, ובוודאי שלא לטשטש אותם. מכתבו של מח”ט גבעתי שם את הדברים על השולחן ללא כחל וסרק.

אנחנו נלחמים בשם יהדותנו, ופונים לבורא עולם שישלח עזרתו ממרום ויגן עלינו.

• טורו של אשר מדינה מתפרסם בעיתון המבשר