בין אתמול למחר • הסופרת רבקה גלאי עם סיפור לחג

 שימי וייס היה הקטן מבין אחיו, אך עלה עליהם בהתמדתו וביכולת החשיבה האנליטית שלו. גם בישיבה הכירו חבריו בערכו.

כשסיים את הישיבה הקטנה, התקבל בברכה בישיבה המצוינת ‘חלקת מאיר’ בירושלים. כל ראש ישיבה היה מתברך בתלמידים כמותו. שימי היה בשיעור ב’ בישיבה הגדולה, כאשר קלט שבבית העניינים יגעים. אביו הלך ודעך מול עיניו. החובות, שהצטברו מנישואי שלושת אחיו הגדולים, הכבידו על כתפי אביו. לאמו הייתה משרה חלקית בהוראה. כמובן שהשכר הזעום לא היה בו די כדי לכסות חובות ולכלכל את המשפחה.

אביו של שימי היה בר אוריין. הוא לא זנח את תלמודו מאז ימי הישיבה. הדוחק בבית אילץ אותו להסכים ללמוד עם תלמידים מתקשים, והוא עשה זאת במסגרת הכולל שלו, שהיה מסונף לישיבה. התמורה הכספית לא שינתה בהרבה את המאזן השלילי. ואם לא די בכל אלה, מרים אחותו צעדה לקראת יום הולדתה השמונה עשרה.

שימי הבין שהוריו יתקשו לקחת על עצמם נטל כספי נוסף.

  החורף הראה סימני נסיגה. רוחות מזרחיות הניסו את שרידי הקור. שימי וייס יכול היה לציין בסיפוק שזמן חורף עבר עליו בלימוד אינטנסיבי. באותם ימים גמלה בלבו החלטה נועזת. הוא נרשם לקורס להנהלת חשבונות שהתנהל בשיטת הדיוור (הימים היו ימי טרום אינטרנט). דאג לארגן לעצמו תיבת דואר פרטית בסניף הדואר. החומר הגיע אליו בשלבים, עם דפי שאלות לסיכום. הוא היה שולח חזרה את הדפים, לאחר שפתר את כל השאלות. דפי העבודה היו נשלחים אליו חזרה בתוספת הערות, תיקונים וציון. ולדפים צורף חומר נוסף. וכך הלאה. שלב אחרי שלב.

בדרך כלל חזרו המבחנים כשהערת הצטיינות מתנוססת עליהם. כמעט שלא היו תיקונים והערות שליליות.

כשהקיץ צבע את הנוף בצהוב חדגוני והחום היה בלתי נסבל, שימי וייס יכול היה לסמן לעצמו V. הוא הוציא מתיבת הדואר את התעודה הרשמית שקיבל ממשרד העבודה. עבר בהצלחה את המבחן המסיים כמנהל חשבונות שלב א’ וב’.

כעת החליט לחפש  תיקים של לקוחות, בזמן שימשיך ללמוד גם שלב ג’. הוא פנה לבעלי עסקים קטנים שזה עתה פתחו עסק עצמאי והמזומנים עדיין אינם מתגלגלים אצלם בשפע. הם מצדם העדיפו בתור התחלה מישהו שמסתפק במחירים צנועים ועושה רושם של בחור עם ראש על הכתפיים. היות ששימי עבד בלילות באולם הישיבה, כאשר כולם נמו את שנתם, יכול היה  להסתפק במחיר נמוך. לא היה עליו להחזיק משרד וכל הכרוך בכך. הסידור היה טוב לשני הצדדים.

  בשעות הקטנות של הלילה, כשהאור נלחם בגבורה לסלק את העלטה, היה שימי מחשב טורים ארוכים של הוצאות והכנסות במיומנות רבה. המעסיקים היו מרוצים. את כל הרווח שלו העניק להוריו.  סיפר להם שמינו אותו אחראי לאוצר הספרים והוא מקבל תשלום. במצבם הכלכלי הקשה,  העדיפו שלא להכביר שאלות. כל עוד דרישות השלום מן הישיבה היו מחממות את הלב ושמו של שימי וייס נכרך עם שמות בחירי הישיבה, לא התעורר אפילו חשד קל שבקלים ששימי פשוט עובד למענם.

ההסדר החדש היה נוח להם ותרם להקלה משמעותית בבית. אביו של שימי כבר לא התרוצץ בין הגמ”חים, חווה בכל פעם השפלה ושברון לב.

לאחרונה נתפס שימי וייס כמה פעמים מתנמנם בבקרים על הגמרא. דניאל, החברותא שלו, דאג לבריאותו. זה לא היה שימי העירני מימים ימימה. היה מעיר אותו בעדינות ושימי, מבוהל, היה פוקח את עיניו, מנער את ראשו ושב לצלול במרץ במימי הסוגיה. כל הקשיים היו שווים בעיניו, רק כדי לראות איך מתיישרים קמטי הדאגה בפניו של אבא. ואימא לעיתים אפילו מחייכת.

האווירה בבית שוב לא הייתה מתוחה. היה נעים להגיע לשבתות חופשה ולהתמכר בהנאה לתבשילים שהכינה.

 כאשר התנומות החטופות הפכו לתכופות יותר ויותר, החליט דניאל לקחת יוזמה ולהחליף כמה מילים עם ראש הישיבה.

זה לא ששימי ירד בלימודים. הוא עדיין שמר על מקומו הראשון ברשימה. מצדו של דניאל זו הייתה, נטו, דאגה לבריאות חברו. הוא היה בטוח ששימי וייס מזניח את הגשמיות לגמרי על חשבון ה’שטייגען’.

כי זה כבר לא היה סוד ששימי מגיע אחרון לחדר לישון.

אף אחד בישיבה לא יכול היה להתחרות בהתמדתו העצומה של שימי.

•

 ג’קי פריד עשה את הונו הגדול דווקא בימי המשבר הכלכלי שפקד את ארצות הברית. העלייה המטאורית שלו ברשימת המתעשרים החדשים, ראויה לספר בפני עצמו. מכל מקום, ג’קי פריד נשאר נאמן לעברו הישיבתי והחליט לתרום מכספי המעשר שלו למען לימוד התורה.

באותה שנה הגיע ג’קי עם בני משפחתו לשהות ארוכה בישראל. הייתה לו דירה מפוארת ומרווחת שרכש לעצמו בירושלים. הימים היו ימי סוף זמן חורף. באותה הזדמנות קבע להיפגש עם ראש ישיבת ‘חלקת מאיר’.  את ראש הישיבה הכיר מאז ימי לימודיו בישיבת מיר בירושלים. הם חלקו חדר משותף והיו ידידים טובים, עד אשר נפרדו דרכיהם.

ג’קי פזל לעולם העסקים וידידו – לעמל התורה ולחינוך הדור הבא. היה בדעתו של ג’קי פריד לאמץ לו משפחה של בחור מהישיבה של ידידו, ראש הישיבה. הוא רצה לתמוך במשפחה המתקשה לסגור את החודש.

“בחור ששואף לגדולות חייב לשבת וללמוד בראש שקט”, הסביר בטלפון לראש הישיבה. “תמצא לי מישהו ראוי. אני אהיה אצלך בעוד יומיים. אגיע למשרד של הישיבה בשעות הבוקר”.

  ראש הישיבה לא היה צריך להתלבט הרבה. הוא מיד חשב על שמעון פוגל. משפחתו של שמעון נראתה לו כמתאימה לפרויקט של חברו ג’קי.

  המכונית המהודרת חנתה מול שער הישיבה. הבחורים לא הבחינו ברכב היוקרתי. הם היו שקועים בלימוד. הם לא נתנו לאווירת סוף הזמן לרפות ידיהם. באותה ריתחא דאורייתא ליבנו את הקושיות כאילו הם נמצאים בתחילת זמן. רק אליעזר סדן, התרוצץ ממקום למקום ונמצא תמיד בכל מקום. הוא סבל מלקות המכונה ADHD והטיפול בו לא היה מוצלח במיוחד.

ראש הישיבה העלים  בדרך-כלל עין מהתזזיתיות של הבחור והשתדל למצוא לו תפקידים: צילומי דפים, תליית הודעות על לוח המודעות וכיוצא בזה. לא חסרו תפקידים משרדיים. ידיו של אליעזר מלאו עבודה.

כעת נשלח אליעזר בדחיפות לקרוא לשמעון.

  באותה שעה, שימי חש איך העייפות מכריעה אותו. התווסף לו תיק של לקוח נוסף, ובלילה האחרון הספיק לישון רק שעתיים וחצי. הוא אמר לדניאל, החברותא שלו, שהוא יוצא לרגע, רק  לשטוף פנים במים צוננים ומיד ישוב ללמוד. דניאל קיווה בלבו שראש הישיבה יספיק לשוחח עם שימי לפני שייצאו לבין-הזמנים. הוא הרי העלה את חששותיו בפני ראש הישיבה, אמר שיתכן  והחברותא סובל ממחלת המונו, אך אינו מרשה לעצמו מנוחה. ראש הישיבה רשם לעצמו לדבר עם שימי. זה היה שלשום. שימי יצא לכיוון הברזים.

במסדרון פגש אותו אליעזר סדן.

 “איך נפלת לי מהשמים”, אמר אליעזר. “בדיוק ראש הישיבה אמר לי לקרוא לך”.

אליעזר בעל הנפש הפזורה אף פעם לא שם לב לזוטות. בקלות התחלף לו שמעון בשימי.

“אתה בטוח שהוא התכוון אליי?” ניסה שימי להתחמק.

“זה בדוק. בוא כבר. אל תיתן לראש הישיבה לחכות לך”. אליעזר דחף אותו ימינה, אל המסדרון שמוליך אל המשרדים.

לבו של שימי צנח בקרבו. האם התגלה סודו? הוא דאג מדי לילה להמתין עד אשר כולם נרדמו ורק אז היה שב לאולם השיעורים לעמול על המאזנים ולחשב את טורי המספרים שאין להם סוף. האם לא היה זהיר דיו? הרהר כשצעד לכיוון המשרד. ומה יענה לראש הישיבה?

ראש הישיבה נתן בו מבט אבהי. “טוב שהגעת”, אמר. “יש לי כמה דקות עד שידידי מארה”ב סועד את לבו בחדר האוכל. רציתי להחליף אתך כמה מילים. גונב לאוזניי שלאחרונה אתה סובל קצת מתשישות. למה שלא תעבור למשל סדרה של בדיקות רק כדי לשלול חלילה איזו בעיה? עכשיו יוצאים לחופשה ותוכל להתפנות לכך. מה אתה אומר?”

  שימי פלט אנחת רווחה. ראש הישיבה אינו יודע מאומה על עבודתו. הוא חש הקלה. אך העיניים של ראש הישיבה חייכו אליו מתוך חיבה. שימי התכווץ בכיסאו. הוא אפילו לא שער עד כמה הצטברה מועקה בלבו במשך השנה האחרונה, מאז גמלה בלבו החלטה לעזור להוריו. מעולם לא החליף מילה על כך עם נפש חיה. המבט החם בעיניו של ראש הישיבה המיס את לבו. הוא הרגיש שהוא חייב לשתף מישהו בנטל שלקח על כתפיו הצעירות.

ואז הוא נשבר והחל לספר את סיפורו. ראש הישיבה היה המום. הוא הקשיב לבחור, שנחשב למשובח שבתלמידיו, ולבו יצא אליו. איזו גדלות נפש. איזה כיבוד הורים. לא היו לו מילים מתאימות כדי לתאר את הסיפור. ראש הישיבה לא שם לב שג’קי פריד ניצב מרותק בצד ומקשיב לכל הנאמר. בדיוק כזה בחור הוא מחפש, אמר ג’קי לעצמו.

 שימי וייס מחה את עיניו הדומעות, מתבייש קצת על הפתיחות שגילה. ואז שמע מאחוריו דובר בהיגוי אנגלי כבד: “הגעתי בדיוק בזמן! זה בדיוק מה שאני מחפש”.

  ראש הישיבה שתק. בוודאי שזו לא העת לומר שהוא התכוון למישהו אחר. המקרה של שימי מצער לא פחות. הוא רשם לעצמו בראש לשאול את אליעזר סדן איך התרחשה הטעות.

  טעויות נגזרו מלמעלה. טעויות, גם אם הן מעוותות את המציאות הן מגיעות כדי להיטיב עם מישהו. וזה מה שקרה.

ג’קי פריד לקח את משפחת וייס תחת חסותו. ברבות הזמן דאג לנישואיה של מרים. החתונה הייתה מפוארת מאוד, עם זאת לא חרגה מגבולות הטעם הטוב. וכשדברו נכבדות בשימי החליט ראש הישיבה לקחת אותו כחתן לבתו.

 שימי לא סיים שלב ג’ בלימודי הנהלת חשבונות. הייתה חסרה לו רק הבחינה המסכמת מטעם משרד העבודה והרווחה. אבל כבר לא היה לו צורך בכך.

באחת ההזדמנויות אמר פעם ג’קי לראש הישיבה: “אם שימי לא היה כזה גאון בלימוד ומתמיד גדול עוד יותר, הייתי חוטף אותו ממך ושולח אותו להשתלם בראיית חשבון כדי שיעבוד אתי. כל מנהלי החשבונות ורואי החשבון שהעסקתי עד היום, היו שלומיאלים. אחד כמו שימי אני צריך. אבל, כמובן שאיני נוגע לרעה בלימוד שלו. בגילוי לב אומר לך, שעשית עסק טוב ממני כשפנית לעסק התורה. לפעמים אני שואל את עצמי, בלילות של נדודי שינה: ‘בגדול, מה ייצא לי בסופו של דבר מכל עסקיי ועם מה אתה נשאר. וכדי לחשב את זה, אין צורך ללמוד הנהלת חשבונות…”