1.
הפליק-פלאק המדובר ביותר השבוע היה זה של כחול-לבן, שהחלה לפתע לתקוף את החרדים.
ב’הדרך’ מתאר הכי יפה את ה’מהפך’ הזה שי בן מאיר: “בניסיון נואש ובזוי לקושש מעט קולות גם ראשי כחול-לבן, שניסו לפחות כלפי חוץ לעטות מסכת צביעות ולהציג עצמם כמי שרוצים בשותפות עם החרדים, משנים כיוון ורוכבים על גלי ההסתה והשנאה לציבור החרדי ומבטיחים להדיר אותם מממשלת השמאל והזדון שיקימו יחד עם ליברמן והמפלגות הערביות…
כעת נחשף פרצופם האמיתי וגם גנץ, אשכנזי ויעלון הצטרפו בסערה למופע השנאה של לפיד ואף יישרו קו עם ההצהרות האפלות והמפלות של יו”ר ישראל ביתנו ח”כ אביגדור ליברמן שהתחייב לפעול להקמת ממשלה אנטי חרדית ואנטי דתית ללא המפלגות החרדיות.
מדובר במסע מתוזמר ומתוכנן שהחל השבוע וצפוי להימשך ולהחריף בשבועיים הקרובים עד ליום הבחירות ובמהלכו מתכננים ראשי כחול לבן לשסות ולהסית בבוטות נגד הציבור החרדי, כל זאת מתוך ניסיון נואש לקושש מעט קולות מישראל ביתנו ומהמחנה הדמוקרטי”.
ואכן, “מוזר שפתאום נזכרו בכחול לבן’ ב’סחטנות’ החרדית ובתקציבים שהם מקבלים. כזכור, רק לפני כמה חודשים הצהיר בני גנץ, לפי הקלטות שפורסמו במערכת הבחירות הקודמות, כי הוא יעשה הכל על מנת להקים ממשלה עם החרדים ולשם כך יהיה מוכן לתת למפלגות החרדיות כל מה שידרשו. ‘אני שולח לחרדים דף ריק, חתום למטה בני גנץ, ואומר להם: שני שליש דף שלכם – תמלאו למטה מה שאתם רוצים, תשאירו לי שליש ואני אמלא בו מה שאני רוצה'”…
2.
מה בעצם קרה, שזה קרה?
אריה זיסמן משחזר ב’יתד נאמן’ אנקדוטה מעניינת, שרק מעצימה את השאלה. “היה זה כאשר ירדנו עמו במעלית ומישהו צילם תמונה משותפת שלנו עם עוד כמה חרדים ברקע.
“עיתונאית חילונית בכירה שהייתה גם היא במעלית מיהרה לומר: ‘הנה לכם, זו הקואליציה העתידית של גנץ’. הרמטכ”ל לשעבר חייך מאוזן לאוזן וענה: ‘אין שום סיבה שלא. אנחנו שותפים'”.
נו, אז מה קרה בעצם?
הנה הסברו ההגיוני של זיסמן: “יועצים אמרו לו כי במאבק מול נתניהו על המפלגה הגדולה ביותר, כדי לקבל מנדט מהנשיא, עליו לשאוב חזרה מנדטים מליברמן. ‘הדבר יוכל להיעשות רק על ידי הצהרה נגד החרדים’. גנץ השתכנע והעלה את הרעיון בפני ראשי המפלגה .לפיד מיד אישר, אשכנזי קיבל ויעלון הסתייג. אך בסופו של דבר נרתם גם הוא לעניין”.
וכך, “חודש בדיוק לאחר שגנץ גינה במרומז את הקמפיין שהעלה עמיתו יאיר לפיד נגד המפלגות החרדיות וכתב כי מדובר ב’שנאת חינם’, הרי שהשבוע עבר לעשות בדיוק את מה שלפיד עושה”.
איפה הבעיה?
שעמיתו לסיקור הפוליטי, כתב ‘יתד’ יוסי טיקוצ’ינסקי, הביא בדיוק את אותה תיאוריה.
“לכחול לבן אין הרבה אופציות להקים ממשלה, אבל תמונת הניצחון הראשונית מבחינתם תהיה שהם יהיו המפלגה הגדולה ולכן יקבלו ראשונים מהנשיא את המנדט להרכיב ממשלה. סיכויים רבים להצליח במשימה אין להם, אבל די בכך שהם יקבלו לפחות את הצ’אנס ולשם הם מנסים לכוון עכשיו”.
ל’בין השורות’ נדמה, שכשיהודי משלם על עיתון, הוא מצפה לקרוא דברים שונים בשני טורים המופיעים באותו גיליון של ‘יתד השבוע’.
גם אם מדובר בתיאוריה נכונה, אין צורך לחזור עליה פעמיים..
3.
לפלא איך שלומי גיל ב’משפחה’ מביא טיעון זהה.
“מה גרם לגנץ לשנות אסטרטגיה ולהפוך את עורו ממחזר אחרי תמיכה חרדית לכזה שנואם נגד ‘סחטנות’? התשובה טמונה בשתי מילים: אביגדור ליברמן.
“האחרון, שהפך למניף הדגל האנטי דתי במערכת הבחירות הזו, מצליח לשמור על מאזן מנדטים דו ספרתי זה תקופה ארוכה. לפחות חצי מחמשת המנדטים החדשים של ליברמן מגיעים מ’כחול לבן’. גנץ החליט שכדי להציל את המנדטים האלו הוא חייב לפנות לציבור האנטי-דתי ומכאן האמירות הפוגעניות כלפי המגזר החרדי”.
4.
בכל תחילת אלול, בכל שנה, יש עיתונאי אחד שמצליח לרגש עם התיאור האלולי שלו.
הפעם היה זה דודי קוליץ ב’בקהילה’.
“זה קרה ביום ראשון השבוע. הוא עזב את הבית בלב כבד ורץ לכיוון תחנת האוטובוס (עד כמה שאפשר לרוץ עם 2 מזוודות, 3 תיקים, 4 שקיות וקופסא של כובע)…
הנה פתאום, הפתעה קלה מחכה לו בקצה העין. למרות שהוא התכונן היטב לרגע המיוחל והמיוחד הזה וחיכה כבר לחזור לישיבה, עדיין הפרידה מהבית קשה לו. קשה מאד. הוא ניסה להתעלם ולהתגבר על הגוש המעיק שהמתין לו בגרון, אך זה היה חזק ממנו. סכר הדמעות התפרץ לו החוצה וגם הכתים מעט את החולצה וזאת כמובן מבלי לקבל רשות.
נס שדמעות אינן בצבע אדום, הוא הרהר לעצמו. אחרת הייתי צריך ‘לבזבז’ את החולצה הראשונה שאמא הכינה לי בקולב, עוד לפני שבכלל הגעתי לישיבה. אם זה לא היה עצוב – זה היה מצחיק…
הוא יושב באוטובוס עם גמרא קטנה פתוחה בידיו, מנסה לקרוא שורה ועוד שורה, אבל לא, הוא לא מצליח. העיניים שלו מצועפות בדמעות והוא כמעט לא מזהה את האותיות. גם אחרי שהוא מנגב את הדמעות בזריזות כדי שאף אחד לא ישים לב, זה לא ממש עוזר. הוא לא ממש מצליח להתרכז”…
דמעות. ונס שהן לא אדומות.
5.
הנה סיפור מרתק שמצאתי בטורו של יוסי אליטוב ב’משפחה’.
“ביום שישי האחרון, חצי שעה לפני כניסת השבת – זכיתי לשיחת טלפון מפעיל אשר ניסה לצרף אותי לתמיכה ברשימת נעם. בין הטבת הנרות להליכה למקווה הסביר הלה: ‘אני מבקש שתקדיש לי חמש דקות, ברצוני לשכנע אותך לתמוך בנועם’. אחרי כל ההסבר המלומד שאני מוכרח לומר כי הוא כלל דברי טעם על ערכים יהודיים של אנשים יראים ושלמים – שאלתי אותו שאלה: האם עשרת המועמדים הראשונים של נעם לכנסת מוכנים לשעבד את דירות המגורים הפרטיות שלהם לטובת קרן צדקה, למקרה שהמפלגה לא תעבור את אחוז החסימה?
“דממה נרשמה מעבר לקו. הלה החל לגמגם ולשאול מה הקשר.
“אמרתי ליהודי הנכבד שמעבר לקו: את הבית המשותף לכולנו אתם מוכנים לסכן עם כל מיני תזות שאין להן שום אחיזה בקרקע המציאות. אבל על הדירה הפרטית אתם נזעקים? השיחה הסתיימה בפסוקי נחמה והפטרה, בדברי אהבת ישראל וגאולה. נפרדנו כידידים”.
מעניין, תודו.
6.
מי שקצת נשכח מהלב בערב הבחירות הנוכחי הוא השר ישראל כץ.
ישראל יוסקוביץ מ’משפחה’ מזכיר אותו, תוך שהוא מתאר את מצבו.
“כביש שכונתי צר וקצר מפריד בין משרד התחבורה למשרד החוץ הממוקמים שניהם בגבעת רם הירושלמית. אבל עבור השר ישראל כץ המעבר ביניהם הזכיר יותר את קריעת ים סוף.
מה הוא לא עשה כדי שיתאפשר לו לחצות את הכביש. ניסה בטובות וגם ברעות (איך ברעות? אולי תפרט קצת יותר? ש.ר.) . ולבסוף זה קרה. בשלהי הקדנציה של ממשלת נתניהו הרביעית הוא מונה לשר החוץ בממשלת נתניהו.
העניין הוא שלא למלוכה הזאת ייחל כץ. המבנה והלשכה אמנם מרשימים אך החלל זועק מכל פינה במשרד, שסמכויותיו ניטלו ממנו במהלך השנים ופוזרו במשרדי הממשלה כחול אשר על שפת הים. אפילו מזכיר המדינה האמריקני מייק פומפאו מתחמק מלפגוש אותו. זה לא פרסונלי, ממש לא. זה המסר שהתקבל בוושינגטון מלשכת ראש הממשלה, שמוכנה לתת לכץ תארים וקוקטיילים לרוב, אבל לא את המעורבות ביחסים שבין האמריקנים לישראל.
באין ברירה אחרת מסתפק כץ בשיריי הכבודה שעיין נותרו במשרד החוץ. השבוע, מלווה בצוות משפטנים יצא השר כץ לביקור מיוחד בשווייץ במטרה למצוא פתרון דחוף לחקיקה השוויצרית שמאפשרת לעצור מדינאים וקצינים ישראלים לחקירה בעקבות תביעות בבתי משפט על פשעי מלחמה”.
תנחומים, השר כץ.
7.
הצל”ש השבועי מגיע ביושר לעיתון ‘כפר חב”ד’. חיטטתי היטב בין דפיו, וכמעט ולא מצאתי אזכור פוליטי. די נדיר בנוף התקשורתי של ערב בחירות.
עמוד השער עוסק ב”הגנה הרמטית”, בהתעוררות לסינון הסלולרי (באיחור מרשים, אחרי הציבור החרדי כולו). הכתבה היחידה בעיתון שנוגעת בפוליטיקה היא ראיון עם עמנואל שילה, עורך ‘בשבע’, על השפל ביחסים בין התקשורת למחנה הימין. לא ממש בחירות, הצבעה, מפלגות וכיוצא באלו.
אפילו ‘יתד נאמן’, שהשתדל שכתבת השער שלו לא תכיל נטו פוליטיקה, בחר בכתבה עם הקשר כלשהו לפוליטיקה. “מחיר ההסתה”. כלומר, תיאור ההסתה המפלגתית ותוצאותיה (“תיעוד מצמרר של עשרות אירועים אנטישמים ברחבי ישראל נגד יהודים חרדים”). ושאר כתבות השער, פוליטיות לגמרי.
8.
מבלי לשים לב (ואולי שם לב, אולי זה מכוון) חשף הכתב אשר מדינה את הבעיה המרכזית של ש”ס לקראת הבחירות – ביבי.
לכאורה, חברות אמיצה נרקמה בין יו”ר ש”ס אריה דרעי לבין ראש הממשלה ויו”ר הליכוד בנימין נתניהו. אבל רק לכאורה, באשר באחת מהופעותיו השבוע ירה ביבי חץ בש”ס והפציר במצביעים להעניק את קולם לליכוד, באשר רק ליכוד גדול יוכל להביא להרכבת הממשלה על ידו.
בש”ס די היו נבוכים והתקשו לבחור בדרך הנכונה להגיב. האם להשיב מלחמה ולגרום להרחקת מצביעים, שביבי יקר לליבם, בסוף בחרו בפלח השתיקה.
הנה הדברים שכתב מדינה, מזכיר ש”ס בכובעו השני:
“התגוששות האיתנים הזו שתלך ותחריף עד מועד הבחירות היא צלצול השכמה לכולנו. זעקות הגעוואלד של נתניהו בעיצומן, הסקרים השליליים ואווירת המהפך עלולים לגרום לסחף גדול של ציבור מסורתי שתכנן להצביע לש”ס – לעבור למפלגה אחרת בשל החשש מנפילת נתניהו.
אין זה סוד, שאילו ההצבעה בבחירות הייתה מתקיימת בשני פתקים, ש”ס הייתה משחזרת את ימיה הגדולים ביותר…הרבנים והפעילים העוסקים בהסברה בקרב הציבור הרחב נתקלים בקושי בעיקר בסוגיית נתניהו. בנושא הזה צריך להסביר באופן ברור ואמיתי כי מי שבאמת רוצה להבטיח את כהונתו של נתניהו – אין לו פתק אחר מלבד ש”ס.
הרב דרעי חשף השבוע, כי בימים הקדחתניים לפני פיזור הכנסת הגיעו אליו בכירים בליכוד שביקשו למנוע את הקדמת הבחירות באמצעות הדחת נתניהו ומינוי אדם אחר במקומו. הרב דרעי הדף את הניסיונות הללו. הבטחנו לציבור כי נתמוך בנתניהו ולא נפר את ההבטחה הזו, אמר והוביל לבחירות חדשות. אותם גישושים מתקיימים אף היום (|!) מתוך הליכוד עצמו”.
האם תצליח ש”ס לנצח את נתניהו, ולשכנע את המצביעים שהיא עדיפה על פני הצבעה לליכוד?
ימים יגידו.
9.
ולסיום, הנה סיפור טוב על עוקץ, שכדאי שתזהרו מפניו.
תחת הכותרת “קחו 50 אלף אירו שלמו דמי ביול” (נשמע מפתה, לא?) מביאה נ.קצין ב’הקו החם’ של ‘יתד נאמן’ סיפור מעניין.
“קיבלתי טלפון בשעות הבוקר של יום שישי מאדם שסיפר כי הוא מבקש לעזור לאברכים והיות ששמע שיש לי גמ”ח – הוא מבקש לתרום סכום מכובד של 50 אלף יורו. האיש הזדהה בשם ‘חסידוב ממדריד’ והזכיר שהגיע אלי דרך שמות שונים של רבנים ועסקנים ביניהם רב שעוסק בקירוב בספרד.
“רק לאחר מכן קלטתי שהוא ניווט את השיחה בערמומיות באופן שאני זה שהעליתי את השמות, אך בשעת מעשה לא התעורר אצלי כל חשד”, כך פתח בעל הגמ”ח את סיפורו.
האיש ביקש מהרב לתת לו את פרטי חשבון הבנק שלו והודיע לו חגיגית שמיד יראה בחשבונו את ההפקדה בגובה של כ-200 אלף שקלים. עם זאת, ציין, “אתם תצטרכו לשלם את דמי הביול”.
בני הבית התקשרו לבנק, שם הבהירו שגם אם נעשתה הפקדה כעת, יוכלו לראות את הפעולה רק בעוד יומיים שלושה. “במקביל האיש העיר שישלחו אלי שליח מיוחד, כנראה כדי לקבל את דמי הביול. הסברתי לו שאני עסוק כרגע בענייני חסד ושיעמוד איתי בקשר מאוחר יותר. בינתיים נגמרה לי הבטרייה ואחר כך ראיתי שהוא או שותפיו ניסו להתקשר שוב”.
האיש מיהר להתקשר לקו החם, שם נשמע הסיפור כמו עוקץ קלאסי, “והוא החליט להימנע משיחות נוספות עם האיש כל עוד לא יווכח שהכסף אכן הופקד כפי שנאמר”.
מה בסוף? שום כסף לא עבר, בנס האיש ניצל מתשלום מיותר של ‘דמי ביול’.
כמה חשוב להיזהר.
נוכלים, כך מתברר, יש לא רק בפוליטיקה…