זהו סיפור של מסע קצר אך ארוך שנים.
איך דוחפים מסע בן 26 שנים של זוג צעיר, אמיץ וקצת מטורף שעוזב חוף מבטחים, בית, הורים משפחה וחברים, ונוסע עם ארבעה ילדים קטנים למדינת עולם שלישית, באמצע שנות ה-90 אחרי מהפכה קומוניסטית, לתוהו ובוהו וחושך – כדי להגיע ולהציל כמה שיותר יהודים ובדגש על ילדים טהורים וזכים.
בעצם איך דוחפים מסע של שנים ליום אחד עמוס בבכי, בצחוק, בכאב ושמחה, בחיבוקים ופרידות?!
יום א’
סיומו של היום הראשון ללימודים כאן בארץ מגיע לקיצו. בין ההתרגשות של הילדים בבית, החוויות הסיפורים והרשמים, אנחנו אורזים מזוודה, ומתעדכנים בקבוצת הווטצאפ הקטנה אך הכל כך גדולה בחסד ועשייה שקמה כמה ימים קודם לכן, ומתחלקים בנינו בקניות, תרומות ומי המצטרפים החדשים אך כל כך חשובים שמגיעים למסע הקצר.
יום א’ ערב.
23.30 כבר כמעט חצות, אנחנו נפגשים כולנו בשדה התעופה. לחלקינו זה מפגש ראשון עם חלק מהנוסעים, אך לכולנו מטרה אחת ומשותפת להגיע ולשמח את היתומים.
יום ב’
04.00 אנחנו נוחתים באודסה שבאוקראינה עייפים, אך מוטענים לחלוטין לקראת היום הארוך שמחכה לנו.
ביציאה מן השדה ממתינה לנו עם חיוך גדול ובקבוקי מים קרים ‘המאור’ הראשון, הרבנית חסי בקשט.
05.00 אנחנו נכנסים למלון המקסים סמוך לבית הכנסת, בפינוק אישי כל אחד לחדר משלו ותופסים תנומה של שעתיים.
יום ב’
09.00 אנחנו נפגשים למטה, לארוחת בוקר קלה, ורצים ליעד הראשון של היום – בית הספר היהודי באודסה.
מוזיקה עדכנית מקדמת את פנינו, בכל פינה ילדים וילדות נערים ונערות עם תלבושת אחידה עומדים במעגל גדול, עם זרי פרחים לצוות המורים/ות, כמה מילות תודה ריקוד. המנון הלאומי, המנון היהודי התקווה. והופ נכנסים לשנה החדשה לבית הספר ששופץ לאחרונה.
ממבט ראשון זה נראה בית ספר יהודי קלאסי בארץ זרה.
אך לא כך הסיפור בבית הספר ‘תקווה’.
כאן אנו פוגשים את ‘המאור’ השני, הרב שלמה בקשט, שמתחיל לספר לנו מהיכן הכל התחיל.
•
לפני 26 שנה הגיע הרב בקשט לאודסה שבאוקראינה. באותן שנים, קצת אחרי המהפכה הקומוניסטית, לא הייתה קהילה יהודית. בית הכנסת המט ליפול הכיל בקושי מניין גברים קשישים שהצעיר מבניהם היה בן 74.
לאט לאט ולאחר עבודה קשה החל הרב בקשט לאתר ילדים יהודים ולהקים את בית היתומים ‘תקווה’.
הוא שכר בניין קטן אשר יכל להכיל כ-50 ילדים שננטשו וחיו בתת-תנאים ברחובות הקפואים או בבתים עם אימהות שאינן יכולות לגדל אותם, בתנאים סוציו-אקונומיים נמוכים, לרוב עם אם שיכורה או אם בגילאי 14-15 שאינה יכולה לטפל או לגדל אותם.
הסיפורים מסמרי שיער, כאלה שאינם נתפסים במח האנושי.
בית הספר ‘תקווה’ מכיל את ילדי הקהילה היהודית וכ-250 ילדים יתומים מגיל אפס ועד גיל בגרות.
יש כבר דור שני לילדים היתומים שכבר גדלו נישאו והביאו דור המשך, אבל הפעם עם זוג הורים חם אוהב ומחבק.
מכאן לוקחת אותנו הרבנית בקשט בעדינות ואצילות אל התחנה שניה סיור בגני הילדים.
אין מילים לתאר את הסדר הניקיון המופתי ששוררים בכל פינה. ילדים בני שנתיים יושבים סביב שולחן גדוש מאכלים, צוות עובדות מטפלות בהן במסירות מדהימה וגם כאן ילדי הקהילה משתלבים עם הילדים היתומים.
•
אנו נוסעים אל תחנה שלישית – פגישה עם אחת האימהות שנטשה את הילדים.
זוהמה קיבלה את פנינו. לכלוך, סירחון, צריף מט ליפול, ג’וקים, זבובים, שירותים מטונפים שנמצאים בחצר, ואישה שלא ראתה מקלחת כבר כמה חודשים טובים כשריח חזק של אלכוהול נודף מפיה..
אי אפשר לדמיין שאפשר לגור בכאלה תנאים.. קל וחומר גם לא ילד.
האם מסרה את שני ילדיה לבית היתומים. תחילה את קולה כשהיה בן שנה (מרדכי השם היהודי שקיבל אחרי ברית מילה שעשו לו) ואת אסתר שהגיעה בגיל 4 ימים לפני שנה וחצי. כשעוד הייתה בבטן התקשרה האם להכין את בית היתומים שהיא עומדת להביא עוד ילד.
יצאנו בשקט מהורהרים מזועזעים ודומעים.
•
תחנה רביעית – בית היתומים של הקטנים.
הגענו עמוסי שלל, ממתקים, משחקים, בגדים וכיפות, נותנים באהבה אין סופית לילדים הקטנים.
תינוקת בת חודש וחצי שבתה את ליבינו, חיבוק של ילד מתוק, ודמעות שיורדות מעצמן מהזעזוע העמוק.
“אתם רואים את המתוק הזה?”, הצביע הרב בקשט “מצאו אותו בפח בגיל כמה ימים, התקשרו אלינו מבית החולים אחרי שגילו מי האמא… ואת הילד הזה זרקו מקומה 3, בנס יצא בחיים”.
ואת המתוקה הזאת השקו באלכוהול כדי שתישן ולא תפריע לאף אחד לישון.
הדמעות חנקו אותנו. יצאנו שבורים, בוכים וכואבים, רוצים לחבק ולאהוב עד אין סוף את התינוקות שלא טעמו את טעם החטא.
תחנה חמישית – בית היתומים של הבנים והבנות. המשכנו לחלק ביניהם את המתנות שהבאנו מהארץ, עוטפים מלטפים ומחבקים אותם בלי סוף. מזועזעים בכאב גדול מהסיפורים מסמרי השיער.
•
‘תקווה’ גדולה נכנסה אל ליבנו…
בית היתומים אינו תחליף לאב ואם שנעלמו או נטשו את הילדים.
בית היתומים זהו המקום הכי קרוב למושג “בית” שהילדים הללו יכלו אי פעם לקבל.
20.00 תחנה שישית ואחרונה -חזרה הביתה
אלו היו 24 שעות הכי מטלטלות שחווינו, המסע העוצמתי והמרגש עוד מהדהד לכולנו בלב.
