מה בין גאווה חרדית לגאווה חילונית

לא צריך להיות מבוגר מאד, בכדי לזכור את חטיפת נחשון וקסמן הי”ד. העולם היהודי כולו השתתף בתפילות, העוצמה נשמעה בכל בתי הכנסת בארץ ובעולם. היו אלו ימים בהם ידענו כי מלחמה תביא לעצרות תפילה, לבכי וזעקה בבתי כנסת, ישיבות, זעקה שתביא אפילו את כלי התקשורת להסב את תשומת הלב אליה בכל מהדורה.

גם הימים האחרונים ואולי כבר אפשר לומר המלחמות האחרונות הביאו לתפילה, הביאו לזעקה, אבל קול התפילה כבר נשמע אך בפנים, הוא לא מוחצן כלפי חוץ.

נכון, אנו מתפללים לאלוקי השמים והארץ, אנו מבקשים מלוחם המלחמות, אנו לא מבקשים זעקה שתישמע בחוץ. אולם העובדה שקולנו אינו נשמע בחוץ מגלמת אולי דלי מלא, אולם לא מספיק בכדי שיהווה משפך.

קדמו לימים אלו קולות של צעירים מתוך הקהילה שלנו שקראו לנקמה, קרא לשפיכות דמים, נתנו דרור לרגשותיהם. ולמרות שאינם שותפים לכוחות הביטחון והשירות הצבאי מתבטאים הם האיך על מדינה להתנהג בעת כזו.

הלאומניות מעולם לא הייתה דרכה של היהדות החרדית. דווקא הריאליזם היה הקול שיצא מפיותיהם של גדולי ומאורי הדור זצוק”ל ושיבלחט”א. ההשקפה שליוותה את מרבית חלקיה של היהדות החרדית כבר אינה נשמעת בקול רם והצעירים נותנים דרור לדיבורם ולעיתים אף למעשיהם.

אותם אנשים למדו פרשנות שגויה בדברי החינוך הכותב: “משרשי המצוה, שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא, ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקום ממנו כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום [שמואל ב` ט”ז, י”א] הניחו לו ויקלל כי אמר לו השם יתברך, תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא”.

אולם גם אותם צעירים דורשי אם היו קוראים דברים אלו אולי היו מניחים לייצר הנקמה, ומעניקים לעצמם עיצה לפני שהיו מתערבים בהחלטות שלא הם קשורים אליהם.

גאווה מול גאווה

אבל יש בליבי אמונה שאם אנחנו צריכים לדבר אל עצמנו, לעורר בתוך הקהילה. על הקהילה החרדית לעשות יותר בכדי לחנך את תלמידיה וילדיה מה תפקידנו בגלות, מהי השקפת עולמנו על המדינה ומוסדותיה, וכיצד עלינו להפריד בין ריגושים ורגשות לבין מה שנכון ומה שמוטל עלינו.

הגאווה היהודית של הקהילה החרדית היא על אותם יהודים בתקופת השואה שהובלו כצאן לטבח ושמרו על יהדותם מכל משמר מול הגאווה הישראלית על אותם יהודים שלא וויתרו וניהלו את מרד גטו ורשא. היהודיות החרדית יכולה להתגאות בכך שגדלו בתוכה ‘אנוסים’, אנשים שבשקט מתחת לאדמה שמרו על יהדותם, ומסרו נפש ה’ יקום דמם אל מול הגאווה החילונית אודות אותם שלמדו את הגמרא ‘בגאווה’ עם סיגריה דלוקה בשבת.

בתקופה בה יצאנו יחד מנער ועד זקן נשים וטף לזעוק על חילול שם שמים בהטלת אחריות פלילית על תלמידי ישיבות, שחטאם ופשעם הוא רצונם לשבת מול דפי הגמרא ולגדול בדרך התורה, איננו יכולים להיות חלק מהלאומיות הגואה בארץ הקטנה והקדושה שלנו.

גם אנחנו ציונים

שמחים אנו על הזכות לחיות בארץ הקדושה. יודעים אנו שהשמירה על קדושתה היא המעניקה זכות לגור בה. מכירים אנו בכך שלא זכינו שהארץ תתנהל בקדושה. ציונים אנו ברמ”ח אברינו ושס”ה גידנו. מצפים אנו לובא לציון גואל. או-אז לא יוכלו אויבנו להביסנו, או אז נלחם בגאון למען ארצנו בהוראת כהנינו נשיאנו דינינו ומלכנו. בהוראת מלך מלכי המלכים.

אולי רק נביט בעין מופשטת אחר שני פסוקים בפרשת השבוע ‘וידבר ה’ אל משה לאמור נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים’, ‘ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה’ את משה’. שימו לב מי מכריע את מטרות המלחמה ואת נקודת המוצא שלה. שימו גם לב לכך שאפילו בצורת היציאה למלחמה יש גורם רוחני ממנו אנחנו אמורים לקבל את ההוראות.

אם בבית המדרש נכיר יותר באחריות שלנו כלפי הכלל, אם נהיה שותפים בתפילות ובלימוד למען אחינו המצויים בצרה. אם נחוש שהאזעקה הנשמעת בערים (גם שלנו) קשורה גם אלינו, נעשה יותר והרבה יותר בעד העם שלנו והתמודדות מול האויבים הסובבים אותנו.