השבוע כולם חזרו לשגרה. ‘כולם’ הכוונה לילדי החמד הרכים.
נכון, הם קצת מכניסים אותנו למערכת השיגרה שלהם, אבל אנחנו בחרנו להביא אותם לעולם, אז שיגרה שלנו זה לוקסוס.
והחמד הללו חזרו לשיגרה עמוסה, שבחלק מממנה יש מורים, שיעורים, לימודים וחוגים.
אנו ההורים, עד שנגמלנו משינועי החופש ליעדים אקזוטיים – הכוללים מזרני קפיצה במחיר סימלי לחברי מועדון כת הקופצים (שמתם לב שלצורך הצדקת הקמת המועדון יקראו לו בשם אנגלי כמו דונאלד ג’אמפ. וכמעט תמיד המועדונים הללו נמצאים באזור תעשייה ללא תעשייה), ועד שהצלחנו להעיר את המתבגרים משנת החופש ולאוורר את החדר – צריכים לשוב להרגל הקבוע: לשנע אותם שינועים קבועים למקומות ברורים, כמו בית ספר (אף פעם לא קראתי את הספר הזה), חברים (יש רק באגד), חוגים (זה לא ראשי תיבות של חומרי גלם?) וחזרה הביתה (סוף סוף משהו ברור כאן).
ארבעה ילדים יש לי ברוך השם, בלי עין הרע, טפו טפו, חמסה על כל אחד ואחת מהם.
כל אחד מהם לומד בעיר אחרת. את האחד צריך לשנע לבית הספר, השני נשנע לישיבה, השלישית להסעה, ואת הבכורה נשנע כל יום בשעה לא קבועה לחברה קבועה, אשר קבעה כי כל יום בשעה משתנה קבועה, היא תמתין לבתי ב’חוץ’ קבוע, על מנת שיסעו יחדיו באוטובוס לבל תאחרנה.
וכל זה במנגינת ה’נו אבא, מאוחר, היא כבר מחכה לי בחוץ’, בגרסא של הלחן העממי.
ואני הזריז שתמיד מזדרז ובא, תוהה מדוע מזרזים אותי? ואז נזכר כי אין מזרזים אלא למזורזים, אז מיד נרגע.
כדי להוכיח חפות אזדרז להכניס את המפתח ולהתניע את הרכב למצב של דרייב. וכאשר אנו מגיעים ל’חוץ’ של חברתה מסתבר לנו ובעיקר לי שמשמעות המילה ‘חוץ’ היא ‘עמוק בפנים הבית’, ואז אני שוב נזכר כי בחיים הכול עניין של הגדרה.
ואז לאט לאט מחלחלת בי ההכרה כי מועדון הקופצים זה המקום הכי ברור אפילו בשמו האנגלי.
ובין לבין אין זמן אפילו למלא דלק למטרות השינועים הללו, אז גם העזר כנגדי מצטרפת למערך השינועים, ואת זה היא עושה ברכבה המתודלק תמידית, באנרגיות חיוביות, בגלגל רזרבי ואף בדלק. אז היא משנעת את הבן לבית הספר, תמיד בזמן ולפני. ואת הילדה להסעה, ופה יש עניין לא ברור, כי הסעה היא כלי שינוע, ואף הרכב שלה הוא כלי שינוע, אם כן מדוע לערות מכלי ראשון לכלי שני ביום שהוא לא שבת?
ואחרי כל זה יספרו לי שהשיגרה משגעת. ואני חושב כי השיגרה משנעת!
אז חזרה נעימה ושינוע נעים לכולם.