אמנם לא מדובר בסוד צבאי, אך לא הרבה אנשים מסתבר, נחשפו השבוע לתמונות המתרוצצות ברשתות החברתיות על ילדים ונערים ערבים שקיפחו את חייהם בהפצצות של חיל האוויר בעזה. התמונות קשות מנשוא: פנים מפוייחות של ילדים, גמישות לא טבעית האופיינית לגופה קטנה של מת, וזעקות של בני משפחה מסביב. סצינות הזוועה הללו עשויים להמיס גם לב ציני, או ימני רדיקלי.
למוות של הילדים האלו אחראי הצבא הישראלי, גם אם הוא אינו אשם. מי שהרג את הילדים המשחקים בחולות החוף בעזה הם אנחנו, הישראליים. בפצצות החכמות שלנו. זו עובדה. האם קיימת גם אשמה פלילית על צה”ל? על כך ניתן בהחלט לקבל את הטיעונים הצבאיים כי העזתים משתמשים בילדיהם כ’מגן אנושי’, וכי החמאס מבקש מהתושבים לא להיענות לקריאות הצבא הישראלי להתפנות מן הבתים. גם אם מדובר באמירות כוללניות שלא מתחשבות בשלל המשתנים, קיים בהם היגיון.
עם זאת, בצידן של האמירות הללו, לא ניתן להתעלם מן המציאות האובייקטיבית המתוארת. התמונה של הילדים המתים, של הדם והפנים המעוותות צויירה על ידינו. זו האמת האמפירית, והיא חזקה גם מהטיעונים הרציונאליים ביותר.
אז איך מתמודדים עם התמונות הקשות? איך מייצרים מנגנוני הגנה פסיכולוגיים שיסייעו לנו להתגבר על העובדה כי אנחנו גרמנו למותם של ילדים חפים מפשע? מייצרים דפוס כפול של האשמה מחד, והעדפה עצמית מאידך, מה שמכונה בשפה הפסיכולוגית-חברתית ‘תיאוריית הזהות החברתית’. קבוצת הפנים, כלומר הקבוצה הישראלית היא מוסרית, הגונה, ומלאת יופי, חמלה, וערבות, ואילו הערבים הם חסרי תרבות, פרימיטיביים אינדוודואליים, אכזרים שלא אכפת להם מילדיהם. למעשה, הם אשמים בכלל במוות של הילדים שלהם. הם רצו שהם יתפוררו להם בידיים.
כך ראש הממשלה נתניהו הוא גאון אסטרטגי, פנומן צבאי, וטקטיקן מופלא, ואילו החמאס הוא קליקה של פחדנים, חסרי מעוף, ונעדרי מח. גדעון לוי הוא צורר ישראל, רשע, ובן מוות, ובנט הוא אמיץ, גבר, המסוגל לכתוש את עזה ביום אחד בלי לחשוש ממאום. ציפי ליבני היא דמות חלשה, פיינשמקרית, ומתרפסת, וליברמן בקולו השקט יודע היטיב איך מטפלים בערבים. דיכוטומיה פסיכולוגית ילדותית במיטבה.
ראית איך היא הכניסה לזחאלקה?
ועל רק החלוקה הלא בוגרת הזו מופיעות התמונות של זחאלקה מגורש מועידת הפנים של הכנסת על ידי חברת הכנסת מירי רגב, והן מעלות חיוך של שביעות רצון אצל כולנו. אל מול אתרי החדשות מצטופפים כולם לראות איך האיש המבוגר מוצא בכח מהמליאה כשהוא צועק כי בעזה מתים ילדים, על רקע זעקותיה של רגב כי הוא טרוריסט. קטעים.
בכלל אמירות כמו ‘ערבי טוב הוא ערבי מת’, או ‘כולם בוגדים’ הפכו לריטואל לשוני, והכל מדגישים שוב ושוב את ההבדל ‘בינינו לבינם’. ‘ככה זה ערבים’. האם מישהו חשב שאולי גם לערבים כואב כשהם רואים את הגוויות של הילדים שלהם? אפשר שמבעד לצעקות, הציניות, וה’גבריות’ קיימת גם חמלה ולא רק פוליטיקה?
במהלך המלחמה איבדו הערבים אצלינו היהודים, לא רק את החמלה, אלא גם את צלם האנוש שלהם. פגיעה במפכ”ל המשטרה של חמאס משחררת אנחת רווחה, וקריאות ‘שאפו’, ו’תיסלם’ לטייסים הגיבורים. רק שאיש כמעט ולא מציין כי עם הריסות ביתו מתו גם שני ילדים: ילד וילדה בני שש ושבע. ככלות הכל “אנחנו במלחמה” ו”אין מה לעשות”.
העובדה שרק לפני שבוע, רצחה קבוצת חרדים מטורפים נער ערבי חף מפשע, והציבוריות החרדית כמו גם הישראלית מיהרה לצקצק בלשון, נעלמה כמעט לגמרי מהתודעה הציבורית. האם גורלם של עשרות הילדים בעזה, שונה ממוחמד אבו חדיר? האם מישהו חושב בכנות שהערבים רוצים שילדיהם ימותו מהפצצות הישראליות?
איש חכם אמר לי השבוע: “זה או אנחנו או הם. הילדים שלהם או הילדים שלנו. תבחר”. רק שאני אינני מסוגל לבחור. אני מסרב גם לשחק במשחק הילדים המאוס: ‘אם צריך להרוג אותך או את אמא שלך, את מי בוחר? נו יש לך 10 שניות. תחליט’. אני בוחר שלא להחליט. אני כואב את סבל תושבי הדרום, אבל מתקשה להפסיק לחשוב על אבא שבנו בן הארבע מת לו בידיים כשפניו מכוסות דם וידו נעלמה לה אי שם בין ההריסות, גם אם קוראים לו אנואר.