‘החמקן’, ספר שכתב עיתונאי מעריב-השבוע בן כספית, חושף לא מעט פרשיות הקשורות לאישים ישראלים כמו אהוד ברק ובחירות 99, תקשורת המונים בכלל והתקשורת הישראלית בפרט, ועוד.
פרק מאלף ומפעים מוקדש לשבוי גלעד שליט, ולכל מה שארע עמו למן שעת החטיפה ועד לשחרורו מן השבי, כפי שסיפר לחוקריו בחדרי החקירות של השב”כ.
חשיפת הפרטים, המתועדים ב-השבוע, לא מוסיפים כבוד רב לגלעד שליט. בן כספית מדגיש אמנם לאורך הכתבה כי אין לו מושג כיצד היה נוהג הוא עצמו במקומו, וכבר אמרו חכמים ‘אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו’, וגם “אין כאן ניסיון לדון אותו, שכן הוא נדון ליותר מחמש שנות מאסר”, אך יחד עם זאת מדגיש כספית, כי סיפורו של שליט הוא “מחדל קשה, גם של צוות הטנק, וגם של שליט עצמו”.
כספית מדגיש: “הכינוי ‘גיבור’, שהעניק הרמטכ”ל בני גנץ לשליט כששב ארצה, אינו במקומו. תת אלוף אביגדור קהלני היה גיבור. רב סרן רועי קליין היה גיבור. סא”ל אבי לניר היה גיבור. ההיסטוריה של ישראל ושל צה”ל משובצת בלא מעט סיפורי גבורה. גלעד שליט רחוק מלהיות גיבור. הוא סוג של אנטי גיבור. הוא חייל שנקלע לסיטואציה קשה ובחר בכניעה. אין כאן גבורה. יש כאן סיפור אנושי, נוגע ללב ועצוב”.
אז מה הסיפור? הנה ציטוטים חשובים.
המתקפה על הטנק
התקיפה של המחבלים התרחשה זמן קצר אחרי מה שמכונה בצה”ל “כוננות עם שחר”. צוות הטנק של שליט שבר שמירה. במהלך הלילה, ישנים אנשי הצוות לסירוגין – שניים ישנים ושניים ערים. בעלות השחר, כולם אמורים להיות ערים, ישובים בתאיהם, מוכנים לקרב. בשלב זה מתבצעת בדיקת קשר מול שאר הכוחות בשטח ומול החמ”ל, כולם מדווחים שהם מוכנים. זוהי “כוננות עם שחר”. כך גם היה צריך לנהוג צוות הטנק של שליט.
במציאות, רק אחד מבין ארבעת אנשי הצוות היה ער. השאר ישנו שנת ישרים. הנהג בתא הנהג, התותחן (שליט) בתא התותחן, הטען־קשר בתאו, והמפקד בצריח המפקד. אגב, הנהג והטען-קשר התחלפו במקומות. הטען ישן בתא הנהג, ולהפך.
חובה להוסיף כאן, גם מניסיון אישי: חלק גדול מצוותי הטנקים נוהגים לחפף את “כוננות עם שחר”. בשביל מה שכולם יתעוררו? מספיק אחד. אם יקרה משהו, הוא כבר יעיר אותם. הרי בסך הכול מדובר בפרוצדורה של כמה שניות, כי כולם בתוך הטנק בכל מקרה.
שליט היה מה שנהוג לכנות בצבא “ראש קטן”. הוא יצא לפעילות מבצעית בלי לדעת מה מתרחש סביבו. מה טיבה של הגזרה, איפה האויב נמצא. הוא נכח בישיבות ובתדריכים שלפני היציאה למשימה, אבל לא התעמק בפרטים. הוא היה בסך הכול איש צוות, וסמך על המפקד.
אם היה מקשיב לדברי המ”פ של הגזרה, שהעביר תדריכים מפורטים לפני הפעולה, היה יודע שיש התרעה מפורשת של שב”כ על חשש לחדירה של חמאס, אולי באמצעות מנהרה, וניסיון לחטוף חייל. יכול להיות שהיה יודע שסביבו – בטווח הגעה של כמה דקות – היו כוחות שהזעקתם
הייתה יכולה לשנות את תמונת הקרב ולמנוע את החטיפה.
בתדריך שלפני הפעולה צוין במפורש היכן יושב או שוכב כל מארב בשטח, מהי צורת ההיערכות ועוד. מאתיים מטר מהטנק של שליט, סמוך לגדר, היה במהלך הלילה כוח של “יהלום”, יחידה של הנדסה קרבית. אל”מ אבי פלד, המפקד הבכיר בגזרה, שהיה קצר בכוח אדם, רצה לגבות את צוותי הטנקים שפוזרו במארבים בשטח ולעבות את המערך, הוא קושש את צוות ה”יהלום” מהנדסה קרבית, שני צוותים שאותם קיבל כטובה אישית.
הצוותים התקפלו מהשטח חצי שעה לפני ההתקפה על הטנק של שליט. היה אפשר להזעיק אותם, הם היו בקרבת מקום. אבל כדי להזעיק אותם היה צריך לדעת שהם קיימים, שהם זמינים. שליט לא היה ערני כשהאינפורמציה הזאת סופקה.
“לא הקשבתי”, הודה בתחקיר, “המפקד הקשיב, זה מספיק, סמכתי עליו”.
מהלך הארוע: השנים חוסלו מיד
כשהתחיל האירוע עצמו, הוא, כאמור, ישן על הכיסא שלו, כיסא תותחן, במעבה הטנק. הנשק האישי שלו היה מונח על הרצפה מתחתיו. הוא לא חבש את קסדת הטנקיסטים, ה”ג’נטקס”. האפוד הקרבי שלו היה תלוי על המשענת של הכיסא, ואילו השכפ”ץ היה עליו.
בדיעבד, שני אלה, האפוד והשכפ”ץ, הצילו את חייו. שליט הלך לישון על כיסא התותחן בשעה 4:35 לפנות בוקר. עד אז הוא שמר, בעמדת המפקד. עכשיו החליף אותו אחד מחברי הצוות והוא ירד לכיסא התותחן לישון. 25 דקות אחר כך שליט התעורר מקול הנפץ של פגיעת רקטת אר־פי־ג’י בטנק. הוא הרים ראש למעלה וראה את מפקד הטנק, המ”מ, סגן חנן ברק, יחד עם סמ”ר פאבל סלוצקר, הטען־קשר, יוצאים במהירות מהטנק. הוא הבחין רק ברגליהם הנעלמות בחוץ.
“גלעד, צא מהטנק”, צעק אליו סגן ברק. מלמטה, מכיוון תא הנהג, שמעו את קולו של רב טוראי רועי אמיתי, שהתעורר אף הוא משנתו, צועק “חנן, חנן”, אבל חנן כבר לא ענה. הוא וסלוצקר בחוץ. הפקודה לעזוב את הטנק הייתה מנוגדת להוראות המבצעיות. פגז אר־פי־ג’י אינו מסב נזק משמעותי לטנק מרכבה סימן 3. זוהי מכה קלה בכנף.
כן, זה יוצר הלם וזעזוע, בכל זאת, בטנק פוגעת רקטה, אבל בפועל לא הייתה סיבה לנטוש את הטנק, הוא לא בער, הרקטה חדרה לטנק אך גרמה לנזק מינימלי, כל המערכות פעלו, הצוות לא נפגע.
בסוף האירוע, אחרי שהכול נגמר, הגיע טכנאי של חיל החימוש לטנק, הניע אותו ונסע. הטנק של גלעד שליט היה יכול להמשיך להילחם. טנק כזה הוא מכונת מלחמה אדירה. יש בו תותח יעיל, מדויק ומהיר, יש בו שלושה מקלעי מא”ג קטלניים, טעונים ומוכנים לפעולה בלחיצת הדק, יש בו עוד לא מעט אמצעי לחימה משוכללים. אבל הצוות נטש.
אני לא בא אליהם בטענות. תחת אש ובסערת הקרב אנשים עושים שגיאות, אנשים לא תמיד צמודים להוראות, זה קרה וקורה ויקרה בכל מלחמות ישראל. זה היה שיקול הדעת באותה דקה, בסופו של דבר, שיקול הדעת הזה עלה לחנן ברק ולפאבל סלוצקר בחייהם. שני ההרוגים מהטנק של שליט, ששמם מוכר הרבה פחות לעם ישראל משמו של השבוי, מסרו את נפשם על הגנתנו.
שליט נשאל על ידי הקצינים שתחקרו אותו אם יצא מהטנק. “לא, לא יצאתי”, השיב. “למה?”, שאלו אותו. “כי הטנק נראה לי מקום בטוח יותר משם, בחוץ”, ענה. “בחוץ מסוכן. בפנים מוגן”.
מיד עם יציאתם של ברק וסלוצקר, שמע שליט צרורות של אש מנשק קל. אלה היו הצרורות שפגעו בשני הנוטשים והרגו אותם. הם נפלו מהטנק לקרקע. שליט שמע את נפילתם. השתרר שקט. שליט הבין ששני חבריו לצוות, כולל המפקד, נהרגו או נפגעו קשה. רב”ט רועי אמיתי, שישן בזמן האירוע בתא הנהג, נלכד בתאו. שליט הבין שהוא לבד.
הוא החליט להישאר בטנק. לא לצאת ולהילחם. היו לו הרבה אופציות להילחם. היה לו “מקלע מקביל”, המופעל על ידי התותחן מבלי שיש צורך להוציא ראש החוצה. הוא היה יכול לשחרר כמה צרורות מהמקביל ולייצר רושם שהטנק חי ונלחם. אבל הוא המשיך לשבת בכיסאו ולייחל לטוב.
בחוץ, באותו זמן, היו בסך הכול שני מחבלים. חוליית המחבלים שחדרה במהלך האירוע לישראל מנתה בסך הכול שבעה אנשים.
שניים מהם תקפו עמדה של צה”ל, פצעו כמה חיילים וניסו להימלט. הם נהרגו. עוד שלושה מחבלים תקפו נגמ”ש של צה”ל, שעמד ריק הרחק משם. עוד שניים תקפו את הטנק של שליט. אם הצוות היה נשאר בתוך הטנק, אפשר היה לחסל אותם בקלות. ללא מאמץ. גם שליט, לאחר שנותר לבדו, היה יכול לעשות את זה.
שליט מול המחבל המטפס
עכשיו שליט ישב על הכיסא של התותחן, בעומק הצריח, והתפלל שזה כבר ייגמר. ואז הגיע לטנק אחד המחבלים, התקרב, והשחיל אל תוך הצריח, דרך צריח המפקד, שניים או שלושה רימוני רסס. שליט לא זכר את פיצוץ הרימונים, אבל זכר מצוין את העשן.
השכפ”ץ והאפוד שלו, שתלויים על משענת כיסא התותחן, ספגו את רוב הרסיסים. משענת הכיסא מחוררת לגמרי. שליט עצמו, בדרך נס, נפצע קל. רסיס במרפק ורסיס בישבן. הוא היה מפוחד, המום. הוא נשאר בטנק, עד שכעבור דקה או שתיים העשן התפשט בתוך הצריח ושליט התקשה לנשום. הוא החליט, סוף סוף, לצאת. הוא יצא בידיים ריקות. את הנשק, אמ-16 מקוצר, רובה יעיל וקטלני, הוא השאיר על רצפת הצריח. בשפתם של הלוחמים הקרביים, קוראים לזה הפקרת נשק. ועוד בסערת הקרב.
לו היה לוקח איתו את הנשק ויוצא החוצה, היה רואה את המחבל מתקרב לטנק ומנסה להתחיל לטפס עליו. הוא היה יכול לחסל אותו בקלות. אבל שליט לא היה ב”מוד” של לחימה. לא צריך לשפוט אותו על כך, אבל אלו הן העובדות. זה מה שהוא עצמו סיפר לחוקריו. מדובר היה באירוע שרק הנכונות להילחם הייתה משנה את תוצאותיו. הטנק של שליט לא ירה כדור.
אגב, השחלת רימוני הרסס לתוך הטנק מערערת את התפיסה שלפיה הפעולה בוצעה על מנת לחטוף חייל. מי שרוצה לחטוף חייל לא זורק רימון לתוך הטנק שבו יושב החייל. המחבלים רצו להרוג, לגרום נזק ולהסתלק. שליט שרד איכשהו את הרימונים ויצא. הוא הוציא ראש החוצה וראה, לזוועתו, את המחבל מתחיל לטפס על הטנק בחזית, מכיוון “הסכין”, הפרונט המפורסם של המרכבה.
לצורך טיפוס, זקוק המטפס לשתי ידיו. הנשק האישי של המחבל, קלצ’ניקוב, תלוי ב”הצלב” מאחורי גבו. בשלב הזה, הוא מטרת דמות נוחה וקרובה. שליט, שניצב בכיפת המפקד השולטת על כל השטח, רואה בעצם את המחבל השני, לא את זה שזרק את הרימונים, שנמצא בצד אחר של הטנק.
המחבל, בשלב הזה, לא ראה אותו כלל. שליט יכול להושיט את יד ימינו 10 ס”מ הצדה, לאחוז במקלע המא”ג של המפקד, להסיט אותו לכיוון המחבל ולסחוט את ההדק. המחבל היה נקרע לגזרים בתוך שניות. מא”ג זה דבר שאתם לא רוצים שיירה עליכם. קצב האש שלו רצחני. סחיטת ההדק קלה ומהירה. אבל שליט לא עשה את זה. הוא לא עשה דבר. סביר להניח שצרור של מא”ג, שהיה מחסל את המחבל המטפס על הטנק, היה מביא להימלטותו של חברו, זה שזרק את הרימונים. גם אם לא, לשליט היה יתרון מכריע על המחבל. הוא היה בתוך טנק עם שלושה מקלעים ותותח, והמחבל לא.
“לא חשבת לירות במחבל?”, נשאל שליט בתחקיר. “לא”, ענה, “הייתי מבולבל לגמרי. לא חשבתי על כלום. הייתי בהלם”. שתי שניות אחר כך הבחין המחבל בשליט, ניצב מעליו, על כיפת המפקד. שליט צעק למחבל “אל תירה, אל תירה”, בעברית. המחבל הבין ששליט מסגיר את עצמו. הוא הושיט יד אחורנית והעביר את הקלצ’ניקוב לידיו, כיוון את הנשק לשליט ואמר לו בערבית: “בוא איתי”. שליט ירד מהטנק, רועד כולו. המחבל כיוון אליו את הקלצ’ניקוב. “תעל” (בוא), הוא אמר לו. המחבל השני הצטרף. שניהם ידעו שנפל בחלקם הפרס הגדול. חייל ישראלי חי, אך לא בועט. הפרס שחמאס חולם עליו שנים ארוכות. הנה זה כאן, איתם.
השלושה, שליט ושני שוביו, מיהרו בחזרה לגדר המערכת. בשעה 5:21 לפנות בוקר הם פוצצו את הרשת התלתלית של גדר הגבול ויצרו מנהרה קטנה תחתיה. שליט מיהר איתם לאורך כל הדרך. הוא לא ניסה לעכב, לא להרוויח זמן, עד שיבוא הטנק הנוסף, עד שתגיע תגבורת, עד שיקרה משהו. הוא פשוט נגרר, רץ איתם לגדר, מחבל אחד זחל מתחת לרשת ולתלתלית והורה לשליט לבוא בעקבותיו. שליט זחל גם הוא. הם סימנו לו: “מהר, מהר”, והוא ציית ומיהר. השכפ”ץ שלו נמצא לאחר האירוע תלוי על הגדר התלתלית, כנראה הוריד אותו כדי לנוע מהר יותר.
אחרי מעבר הגדר, הם מיהרו פנימה, בכל המהירות, בכל הכוח. טנק של צה”ל הגיע, עמדת תצפית של צה”ל זיהתה את השלושה, אבל לא ניתן אישור לירי. עוד לא היה ידוע שחייל נחטף. הם כבר היו מעל קילומטר בעומק השטח הפלסטיני. בשלב הזה הטנק התחיל לירות, אבל רק אש מקלעים.
לא התקבל אישור לירי כבד. המקלעים החטיאו. שליט ושוביו הגיעו לקו הבתים הראשון. חיכה להם שם טרקטור, הם עלו עליו, אחר כך החליפו למכונית, וממנה לעוד אחת. בדרך הם הפשיטו את שליט ממדיו והלבישו אותו בבגדים אזרחיים. שליט בידיהם. חמש וחצי שנות שבי מתחילות.
אז מה השורה התחתונה?
בן כספית מסכם: “ייתכן ששליט לא היה מתאים מלכתחילה לתפקיד לחימה. אולי דווקא העובדה ששירת בשריון ומילא את חובתו למדינה למרות זאת, היא תעודת כבוד עבורו. אבל אחרי כל זה, אסור לשכוח שיש כאן מדינה שצריך להגן עליה. היא עדיין מוקפת אויבים. היא לא יכולה להרשות לעצמה יותר מדי סיפורי גבורה מהסוג הזה. אז מהי השורה התחתונה? אין שורה תחתונה. בגדול, טוב ששליט חזר הביתה, הוא ראוי לחייו החדשים ואני שמח שקיבל אותם”.
שאלה נוספת שראוייה להישאל, האם חשובה ככל שתהיה חקירתו של גלעד שליט – ראוי לה שתהפוך לנחלת הכלל? לדעתו של בן כספית התשובה בהחלט חיובית. “לצד השמחה והחגיגה, צריך להיות גם חשבון נפש. גם מצדה של המדינה, ומצדו של הצבא, וגם אצל שליט”.