איש מיוחד היה בירושלים.
ר’ משה שור, שהיה לי כמו אבא, הלך לעולמו.
לפני כשלוש וחצי שנים, בערב בו יצאתי מהכלא האוקראיני, יום שלישי ב’ בשבט תשע”ו, עדיין לא ידעתי שהוא היה אחד מאלו ש’הפכו עולם’ לשחרורי ושחרור פינחס בעלי.
17 יום קודם לכן, נעצרנו בשדה התעופה בוריספול לאחר שגורמים עבריינים הטמינו סמים במזוודותינו. שבעה עשר ימים הארוכים בחיי תמו. היינו עדיין בסכנת חיים.
שוחררנו בערבות מהמעצר, אך סכנה של 8 שנות כלא מרחפת על ראשנו.
היה זה כמה רגעים אחר שיצאתי מהמבנה הנורא של “с.б.у” ( אס.בה.או גלגול של הק.ג.ב הרוסי), עומדת בקור של 10 מעלות מתחת לאפס וממצמצת עדיין מול הפרוז’קטורים שהאירו את רחבת הכניסה והמכוניות האימתניות מטילות האימה, מנסה להבין ולקלוט מה הולך סביבי.
ואז פינחס ( שיצא יום לפני מן המעצר) ניגש עם הטלפון ואומר לי: “יש לך טלפון מהארץ”.
לא ארחיב. אבל תדעו ששיחת טלפון זו הצילה את חיי!
ביום ראשון האחרון, בלוויה של ר’ משה, שמעתי להפתעתי שגם השיחה הזו הייתה מהבית של ר’ מוישה… היא התקיימה בסלון ביתם כששניהם; הוא ולאה אשתו, עומדים בסמוך בעיניים אדומות מדאגה ובכי ומתפללים להצלתי.
שלוש וחצי שנים ולא ידעתי.
כמה אופייני לו – – –
•
לא ידעתי אז ולא הכרתי את הדמות המדהימה הזו. הוא היה בסך הכל אבא של שושי חברתי לכיתה בסמינר…
כמה חודשים חלפו מאותו ערב. אנו בהליכי משפט מרחפים בין כלא לשמים… בן דוד של פינחס פותח אתר ‘גיוס המונים’ לאסוף כספים להצלתנו.
מיד כשעלה האתר לאוויר הופתענו לראות תרומה אנונימית מהארץ בסך 1,000$.
“מעניין” חשבנו, “מי זה האדם הצדיק הזה?”
למפרע התברר שזה היה, איך לא? ר’ מוישה. כשהוא מסביר בגאונות שבחסד שהיה לו חשוב מיד בתחילה לשים תרומה גדולה כדי שכל הבאים אחריו יראו וכך יעשו.. ” שלא יתרמו רק 5 דולר…”
כזה היה ר’ מוישה.
היה לי ‘אבא’ בירושלים כשאני שם בניכר בארץ רחוקה ועוינת. הוא דאג דאגת אמת לי ולילדיי שנותרו לבד בלי אימא עוד ששה עשר חודשים.
את עוצמת הכאב והדאגה שלו הבנתי רק אחרי כמה חודשים נוספים; היה זה כשהתקשרתי ללאה אשתו מהאדיטש באוקראינה יום אחד בשעות אחר הצהריים.
לאה עונה לי בהתרגשות גדולה. “אני לא מאמינה.. אני לא מאמינה”.
“מה קרה?” אני שואלת
“אנו בחדר התאוששות”, היא מספרת לי, “לאחר יומיים בבית החולים.. מוישה התעורר לפני 10 דקות מצינתור שעשו לו. ו – תנחשי מה היו המילים הראשונות שלו עוד לפני שפתח את העיניים?”
נו?
“הוא שאל עלייך. שאל מה קורה עם חני? מה חדש אצלם? ומה עם הילדים?”
לא רק אז בכיתי. גם כעת כשאני כותבת את זה פה, אני כותבת ובוכה.
הייתי המומה. כמה דקות פשוט לא הצלחתי לדבר. המילים שלה נגעו לי במקום הכי עמוק בלב. לא ידעתי שהצער שלי כל כך נגע לו.
אלוקים! יש יהודי בירושלים שזה מה שיש לו כשמתעורר מניתוח… המצוקה שלי. הכאב של ילדיי.
•
מאז אותה שיחה הקשר הלך והתהדק. ר’ מוישה ולאה היו לצידנו כל הזמן.
כל כך התרגש שחזרנו לארץ! כל כך שמח לראות את הילדים!! כל כך כאב עד ימיו האחרונים את הניתוק של הילדים מאימא. כמה התפלל שהכל יגמר בטוב.
כשהגענו ארצה ממש בחוסר כל תמכו ועזרו לנו לעמוד על רגלינו. בכל שיחת טלפון, בכל ביקור היה תמיד – ‘רק תגידו מה חסר לכם…’
כמה חסד! כמה עזרה! והכל בפשטות כזו.. כמו אבא ואימא.
בשנתיים האחרונות זכינו לראות את “מכונת החסד” של ר’ מוישה ואשתו פועלת במלא הקיטור. אנשים קשי יום שנצמדו אליו, עולים מארצות הגולה שמצאו בית ובחורי ישיבה רבים שהבית הזה היה ביתם.
אבל את עומק האכפתיות שלו קלטנו כשגייס אותנו ל’צוות העבודה’ שלו.
•
לאחר שנועץ פעם עם פינחס בקשר לזוג מסוים שהיו לו קשיים בשלום בית וזיהה את היכולת המקצועית של פינחס לסייע במקרים מורכבים וקשים, התחילו הוא ולאה להפנות זוגות ואנשים לטיפול.
אז הבנו ש”שור” זה לא רק בית של חסד אלא אמפרייה. הם אלו ש”דוחפים” אותם בנעימות וברגישות ללכת לייעוץ, הם מלווים את התהליך באכפתיות – ואם צריך, אז ברור שר’ מוישה משלם עבורם או עוזר בתשלום.
כי אבא זה אבא. ועד הסוף…
רק שליהודים יהיה טוב! איזה עומק של חסד. כמה אהבה היה בבן אדם אחד!
חשבתי שרק אנו חשנו כך. בלווייה נוכחנו לראות מאות(!) אנשים ונשים שחשו ממש כמונו.
הילדים החלו באמירת קדיש. ועוד צעיר אחד בצד אומר קדיש בדמעות רותחות, כשמסביר בפשטות את מה שכל כך הרבה חשו:
“אחרי אבא צריך לאמר קדיש. אני אבדתי היום אבא! ר’ מוישה היה אבא שלי!”
יהי זכרו של איש יקר זה ברוך!
• מתוך הפייסבוק של חני וילר