תודה אלוקים: בואו נצא לחגוג

משום מה נראה כי העין לא באמת פקוחה והלב לא ממש מבין את עוצמת וגדלות הניסים היום יומיים • היכן הקידושים הגדולים? היכן אמירות 'הנשמת' ברוב עם? האם צרת רבים היא צרה פחותה מצרת יחיד?
מנחם מן
י"ט תמוז התשע"ד / 16.07.2014 21:31

בשבועיים האחרונים הופרה השגרה, וישראל נכנסה למתקפת אש דוגמתה לא פגשנו ומעולם. מאות רקטות במטח אחד המפוזרות על שמי הערים הפכו לדבר של מה בכך, והאזעקות המנסרות בשעות לא שעות היו לדבר שבשיגרה, ובכל זאת לא נראה שמשהו השתנה בנרטיב הכל כך מוכר של האדם הישראלי.

שכן, שיטת ‘הסמוך’ עדיין פועלת במלא עוזה, ועל כולנה עולה התובנה של ‘כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה’. ולא, אינני מדבר כאן על שיח יושבי פיקוד מטכ”ל ואפילו לא על השיח ברחובות תל אביב. ממש לא. עשרות ומאות אנשים שומרי תורה ומצוות שחים בינם לבין עצמם על מעלתה הגדולה של הכיפה, לא השחורה ולא הזהובה, ההיא מברזל. יודעי דבר, וכאלו יש במחזותינו לא מעט, יודעים לספר על ההמצאה הגדולה ששינתה את ההיסטוריה ורבים מהללים את התובנה הישראלית שהחליטה לתמוך בייצור כיפת הברזל.

לא כולם כך. ישנם את הפרושים והיראים, אשר יראת ה’ ופועלו תמיד לנגדם ורק ניסים גלויים הם רואים לנגד עיניהם. כשאחרים ידברו על כיפת ברזל הם יניעו ידם בביטול ויספרו על יד שמימית המסיטה את הטילים והרקטות לשטחים פתוחים. כשידברו על כח הם מדברים על רוח וכשיעזו לדבר על בטחון הם יצטטו מה יקרה בדיוק אם ה’ לא ישמור עיר. והם צודקים, כמובן. אין הבנה ואין תובנה אחרת למה שמתרחש ממש לנגד עינינו הבשרניות.

אבל משום מה נראה כי העין לא באמת פקוחה והלב לא ממש מבין את עוצמת וגדלות הניסים היום יומיים.

איפה מסיבות ההודיה ההמוניות?

הלא אם ייסע אדם בכביש ראשי ויהיה מעורב לא עליכם בכמעט תאונת דרכים קטלנית. האם ניתן לתאר במילים את גודל התרגשותו ותודתו לאלוקיו ששמר והגן עליו. מן הסתם יהודי זה יערוך סעודה מיוחדת כיד השם הטובה עליו ומיני תרגימא יחולקו לכל, תוך ברכת נשמת כל חי מיוחדת על הצלתו הפלאית. כן הדבר ביהודי ירא וחרד שהצליח בחסדי שמים להינצל ממחלה שכמעט קרבה את קיצו, גם אז סעודת הודיה גדולה תהיה תשורה לאלוקיו השומר המגן והמציל.

ואילו כאן, בשבועיים האחרונים, כשניסיו של הקב”ה המלווים אותנו מבלי הבנה והכרה הפכו לדבר שבשגרה, ודווקא טיל שהתפוצץ הפך דבר פלא, בימים כאלו שמילים כמו ‘שטח פתוח’ במדינה צפופה כל כך, נהיו מובנים בטבעיות – משום מה לא נתקלנו במסיבות ובהודיות.

הלא כל בר דעת המביט בעיניים נטולות אבק דרכים, במציאות העוטפת אותנו עלול להתרגש עד כדי כלות הנפש ממציאות ה’ יתברך החופפת על ראשינו כמעט בטבעיות. אין טעם בכלל למנות את הניסים שנעשו עד עתה. זה יהיה מגוחך. אם נמנה דווקא את הפגיעות שכן צלחו, ואת הנפילות שכן התרחשו במהלך השבועיים האחרונים, תגדל ההבנה יותר במציאות ובניסי ה’.

רק – ברוך ה’

האם נעשינו עיוורים? הלחרשים דמינו? חמש חזיתות נפתחו עלינו בתוך שבועיים; עזה וסיני בדרום, סוריה ולבנון בצפון, כשטווח הפגיעה של כולם מכסה את ארצנו לכל אורכה ורוחבה. ועולה על כולנה החזית החמישית של בני דודינו הישמעלים המכים בנו מתוך תוכינו בירושלים ובמרכז. ואנו רק מביטים ומשתוממים. רק מסתכלים ובמקרה הטוב פולטים איזו אמירה בסגנון ‘ברוך השם’.

היכן הקידושים הגדולים? היכן אמירות ‘הנשמת’ ברוב עם? האם צרת רבים היא צרה פחותה מצרת יחיד? האם הצלה מטבח המוני אינה מוגדרת כנס פרטי ואישי רק בגלל שגם פלוני ניצל מאותה מכה?

עורו ישנים עורו, אנו עומדים כצאן לטבח. אין כיפה ואין ברזל. אין הגנה ואין נחמה, ואלמלא ה’ שבעוזרנו כדומן היו מונחות גופותינו ברחובות העיר. זה הזמן וזה העת לקום ממיטת חולי ההרגל, להסיר את מעטפת השגרה ולרוץ, לרוץ לתוך חדרי הלב לנבור בהם היטב ולשאוג מתוך טוהר פנימי עמוק “נשמת כל חי תברך את שמך”.

 ומילה אחת לסיום: אינני נביא זעם ואיני רוצה לאחל חלילה שתשתנה שגרת הניסים שאנו חווים ביום יום. אך זאת יש לדעת, נכנסו עתה לימי בין המצרים. הימים קשים, אין חולק. בתקופה זו פגה במקצת השמירה הטבעית היום יומית המלווה אותנו בצאתנו ובבואנו. מזיקים שונים ומשונים מסתובבים ברחובותינו ובהיתר. לפיכך אך טבעי כי השטן המקטרג בשעת הסכנה יקטרג חלילה אף בימים אלו בהם ניתנה לו רשות לשוטט ברחובות. היזהרו נא והישמרו, קצת יותר מיום רגיל, ועוד טיפה יותר מימי מלחמה.

הדפס כתבה

תגובות

הוסף תגובה חדשה
אין תגובות