אז זהו, שהתרגלנו…
לא שאני בא לחדש לכולנו על הניסים שקורים כאן בתדירות של מספר דקות, על מאות רקטות שמכוונות ללב ליבה של אוכלוסייה מיושבת ונופלים ב’שטחים פתוחים’, על צמד המילים שאולי וכבר נהפכו לחדגוניות ‘בחסדי שמים לא היו נפגעים ולא נגרם נזק’.
אני מדבר עלינו.
כשאני מדבר ‘עלינו’, אינני מתכוון שנתחיל לחפש את האדם המסויים עליו אני מדבר, שכן אני מדבר קודם כל אליי, אליך, לכל הסובבים אותך, אחינו היקרים שבוודאי אכפת להם מעם ישראל.
עברנו שבעה ימים של לחימה, של מאות ואולי כבר אלפי רקטות שנחתו על רוב חלקי הארץ. ובצום י”ז בתמוז בתחילת בין המצרים נהרג האדם הראשון במהלך ירי הרקטות דרור חנין הי”ד שרק בא לחלק אוכל וממתקים לחיילים שמוסרים את נפשם בשבילנו, כדי שאנחנו נהיה בטוחים ומוגנים יותר אי שם ברחבי הארץ.
מאז ומעולם ימי בין המצרים היו ימי אבל לעם ישראל, ועל כן עלינו להתחזק בכפליים. מאז מבצע ‘שובו אחים’ וחטיפתם של אייל, גל-עד, ונפתלי הי”ד, עם ישראל עבר תהליך של איחוד מחדש. התהדקו הקשרים בין ‘מדינת יהודה ושומרון’ ל’מדינת תל אביב’, וגם הם החלו להכיר במציאות הכואבת והעגומה של תושבי הדרום.
חישוב מסלול מחדש
או אז אתה מתחיל להכיל את המציאות, מחשב את מסלול החיים הנוכחי מחדש. מתאים את עצמך לתורת המיגון של פיקוד העורף. בסופו של יום, אנו תלויים בחסדי שמים ובהגנה השמיימית המופעלת על ידי כיפת ברזל. אין לנו הרבה ברירות, ובכל פעם שנשמעת האזעקה אנו חייבים לרוץ למרחבים המוגנים. והתגובות? כל אחד מגיב אחרת, יש העומדים קצרי רוח, מרוטי עצבים ומחכים בציפייה לשמוע את הפיצוץ התורן, חלקנו אומרים תהילים, אחרים מקטרים על החמאס ומבטחים ש’נחסל אותם בקרוב מאד’, אחרים עומדים בדומייה ושותקים. כל אחד ותגובתו לצבע האדום. בראשי דווקא עלו הרהורים חדשים.
אנו נמצאים בזמן של בן המצרים, ועלינו לעורר רחמי שמים. לא שאיננו מתפללים חלילה, שאיננו אומרים בקביעות שלושה מזמורי תהלים אחרי התפילה, להצלחת עם ישראל וחיילי צה”ל. אבל מאחר וזאת תקופה שבה סבל עם ישראל משנאת חינם, מלשון הרע, מרכילות, ממחלוקות. כל אחד מאתנו יקבל על עצמו דבר אחד קטנטן. פשוט לקבל על עצמנו – שתיקה…
פשוט תשתקו
לפעמים בוער לנו משהו בפנים, ולמרות שמאד מתחשק לנו לספר מה קרה – אנו פשוט נשתוק. לפעמים אנחנו רוצים רק להתפרץ, להטיח לנודניק הזה את כל מה שאנו חושבים עליו באמת, אבל במקום להתפרץ, לכעוס, לקלל, להאשים – אנחנו פשוט נעצור רגע ונחשוב: אולי כדאי לנו באמת לשתוק?
אולי כדאי לנו לוותר? אולי לא יהיה כזה אסון אם נתפייס ונסגור עניין? אולי זה לא כזה קריטי? אולי זה רק האגו שלנו שנפגע, ובעטיו אנחנו רוצים להשיב לו מנה אחת אפיים?
ואם זה כה קשה לנו, אז אני מבקש ממכם: חזרו כמה שעות אחורה, וחשבו על הילד שלכם שנמצא בבית הספר/בגן/בפעוטון ושוכב על הרצפה מכווץ מאימה כשהידיים על ראשו, בזמן שהאזעקה מרעידה את הלבבות. לא בשבילנו, רק בשבילו. כדי שהימים הללו, שכולנו יודעים שהם ימים קשים לעם ישראל, יעברו ברצף של ניסים ללא הרוגים, ללא פצועים, ללא נזקים. שהכול יסתיים בשלום, למען כולנו…
אני מודע לכך שמדובר בבקשה גדולה, אולם הבוקר, בלא מעט קושי, כבר הרמתי את היד והצטרפתי ליוזמה הזאת, ליוזמת ‘שתיקת ברזל’. לא בשבילי, בשביל הילדים שלנו, בשביל החיילים שלנו, בשביל עם ישראל. אני בטוח, אם נרבה באהבת חינם, נתגבר על הדחף לספר לשון הרע, על הכעס שמתפרץ. ימי בן המצרים ימשיכו ברצף של ניסים והכול בוודאי יראה קצת אחרת…