“האימא המתעללת” – כך קראו לה, וכולם ירקו בפניה.
זה היה לפני מספר שנים. אימא התעללה בילדתה. איך? היא נתנה לה לאכול בכוח, למרות התנגדותה.
זו מתנגדת וזו דוחפת, זו סוגרת את הפה וזו דוחפת. “נו, תאכלי!” והיא לא אוכלת. לא פלא שה’אימא המתעללת’ המשיכה להתעלל.
היא דאגה לבתה ולכן דחפה לה כל-כך חזק, עד שהילדה ממש נחנקה.
“אימא מתעללת” – קראו לזה בתקשורת, במערכת המשפט, בקהל שברחבי הארץ והעולם.
ברור שכך.
מחשבה טובה הייתה לה: לדאוג לבריאותה של ילדתה! אבל, האם המטרה מקדשת את האמצעים?
•
“המטפל המתעלל” – כך קראו לשחור ההוא, וכולם קללו אותו מעל כל רשת ומסך.
זה קרה בבית אבות במרכז הארץ. עובד סיעודי התעלל בקשיש בו טיפל. הוא דחף לו בכוח את האוכל, למרות שהקשיש התייסר עד מאוד.
זה מתנגד ובכוחותיו הדלים הודף את ידו של המטפל, אבל המטפל, הצעיר, החזק, דוחף עוד יותר חזק,
זה סוגר את הפה בכוח, עד כמה שמסוגל מגובה שנותיו, וזה דוחף בכוח רב הרבה יותר מכוח גילו ואיתנו.
“נו, תאכל!” הוא מאיים. והקשיש לא משתף פעולה,
האם פלא הדבר שה’מטפל המתעלל’ ממשיך ב’שגעונותיו’?
הוא אולי דאג לקשיש, ולכן דחף לו את האוכל עד שנחנק. אבל, האם זו דאגה אמתית?
“מטפל מתעלל” – קראו לזה בתקשורת, במערכת המשפט, בקהל האנשים ברחבי הארץ והעולם.
ברור שכך.
מחשבה טובה אולי הייתה לו, למטפל, לדאוג לבריאות בן חסותו, אבל, האם המטרה מקדשת את האמצעים?
•
גם עכשיו, ממש בימים אלו, מול עיני העם, קמה לה הדמות המיטלטלת, המתעללת.
והיא לא אימא של שום ילדה, גם לא מטפלת סיעודית.
הדמות הזו הוא שופט בית המשפט, שקיבל את עתירת ‘שדולת הנשים’ נגד עירית עפולה, ואסר על קיום מופע זמר חסידי בהפרדה.
איש מתוך אלפי האנשים שביקשו להגיע לאירוע הזה לא ביקש את ההתערבות. איש מתוך כל הקהל המוזמן, שרכש כרטיסים ושתכנן לרכוש, לא ביקש לאכול את האוכל הזה.
הזמר שהיה צריך לעמוד ולשיר על בימת הכבוד, לא ייחל לטיפול הזה.
אבל יש מי שמתעלל ומאכיל אנשים ברפש, במזון שאינם רוצים להכניסו לפיהם.
הם מתנגדים והוא דוחף להם בכוח. הם סוגרים את הפה והוא ממשיך ודוחף.
“נו, אכלו!” – הוא מאיים.
הציבור לא מבקש את העזרה, לא מודה על הנתינה. הוא סוגר את הפה, הוא לא רוצה לאכול, אבל בהתעללות שאין כדוגמתה מזון נדחף לפיו.
הציבור שתוקעים לגרונו את האוכל מבלי הסכמתו, נחנק, משתעל, משתולל ומאבד עשתונות. “בבקשה, אל תאכילו אותי במאכלים האלו, הם לא טובים לי, הם גורמים לי לקלקול קיבה, אינם טובים לבריאותי”.
אבל המחליט והמבצע אוטם את אוזניו.
הוא, אולי מתכוון לטוב, דואג לציבור הזה, שלא יהיה מקופח, שאולי ידחפו את נשותיו החוצה ויקיאו אותן.
דואג, נו, דואג. אבל, גם אם סבור הוא שהצדק בידו, האם המטרה מקדשת את האמצעים?
•
גם האימא המתעללת ביקשה את טובתה של הילדה, גם המטפל המתעלל רצה לגרום לכך שהקשיש יעשה מה שהוא חושב שהוא צריך לעשות, אז למה שהשופט יהיה שונה מהם?
הוא בסך הכול מאכיל את הפציינטים שלו בכל כוחו, נגד רצונם.
בסופו של דבר, הם סתם מיושנים, צרי אופקים ותתי השכלה. הוא המשכיל ורם המעלה, שיודע מה טוב להם.
ומה ההבדל בינו לבין האימא המתעללת או המטפל הסיעודי המתעלל?
שלהם אין גב שיוציא אותם מהמייצר.
והוא? כבר יסתדר!