“המחבלים פותחים עיניים – ומולם רואים אותי. הם היו בשוק טוטאלי”

סגן ניצב ש’, מפקד פלגה בימ”מ – היחידה המיוחדת למלחמה בטרור, הוקפץ עם הצוות שלו ברגע שנמצאה גופתו של דביר שורק הי”ד בגוש עציון.

ש’ והצוות שלו הם ‘ציידי המחבלים’: לכדו את הרוצח מברקן, את חוליית המחבלים שביצעו את הפיגועים בגבעת אסף ובצומת עופרה, את הרוצח של החייל רון יצחק קוקיא הי”ד.

בשיחה עם ‘ידיעות אחרונות’ סיפר: “התמונה של דביר לא יוצאת לי מהראש. מרגע מציאת הגופה קראתי עליו. למדתי עליו. רציתי להכיר אותו. זה פשוט נער מדהים. בסך הכל הלך לקנות ספרים למורים שלו.  היה לי חשוב להכיר אותו.

“כשהבנתי את פרטי האירוע ידעתי עד כמה הם ניצלו את העובדה שהיה לבד, בחור תמים וחסר אונים כשהם תוקפים אותו בהפתעה, מבצעים את זממם ובורחים”.

ש’, בן 40, נשוי, אב לשלושה. הוא מתגורר בדרום הארץ.

“היינו בכלל באימון, והיינו אמורים להיכנס לכוננות רק יום למחרת. אבל האירוע הזה קרה מהר. הגענו לגזרה שלנו וחיכינו לאיתור המודיעיני המדויק של המחבלים. הבשורה הגיעה סביב השעה שלוש לפנות בוקר. זהות המבצעים כבר הייתה ידועה לנו”.

לקראת השעה 02:00 לפנות בוקר התחילו הלוחמים ‘לסגור’ על הרוצחים.

“מדובר על שני יעדים, שבכל אחד מהם היה מחבל אחר. הבתים היו באותה שכונה, במרחק של כ־80 מטר אחד מהשני. אני מפקד על כל המבצע ועל יעד אחד ספציפי וביעד השני נמצא הסגן שלי. רגע לפני אנחנו מקבלים מידע ומאנשי השב”כ שאיתנו שהמחבל יחד עם אדם נוסף ישנים על הגג.

”זה יחסית מקובל בימי הקיץ שהפלסטינים ישנים על הגגות כי חם בבית. מיד אנחנו משנים את התוכנית. פורצים באופן שקט את הכניסה ועולים במדרגות למעלה. מגיעים לפתח של הגג. שולחים כלב ומיד מאתרים אותם ישנים. הם פותחים את העיניים ומולם רואים אותי ועוד לוחמים עם כלבים. הם היו בשוק טוטאלי. עם פחד בעיניים. לא האמינו שנגיע אליהם”.

“אנחנו מתחילים לתחקר אותם”, מתאר ש’, “הם שיקרו בהתחלה באשר לשמותיהם. אבל מהר מאוד חזרו בהם. במקביל, ביעד השני יש תקלה: המחבל לא נמצא שם. הכוח נאלץ לדלג לבית סמוך, שם בכניסה עומדים בני המשפחה שמנסים לעכב את הכוחות. מתפתח עימות פיזי. הכוח נכנס ורואה את המחבל השני מול העיניים. בינגו”.

הוא סיפר כי תחושת השליחות ממלאת את הכוחות בכל פעם מחדש. “גם אחרי 20 שנה האדרנלין קיים. כי אתה לא יודע למה לצפות. אני יכול להגיד שבכל פעם שהבטתי לרוצחים בעיניים, היה להם פחד. הם לא מאמינים שאנחנו מגיעים כל פעם. משתדלים שהחשבון לא יישאר פתוח”.