רמי התחנן להיכנס. בסוף יצא עם תמונה שעושה כאב ראש ב’דגל’

1.

זה היה ‘בום’ בקנה מידה שדגל התורה כבר לא זוכרת כמוהו.

אחרי חודשים של סכסוכים מרים בין הפלגים ב’דגל’ (פלג-רשב”ם ופלג-ראב”ד – מונחים שכאשר יצרתי לראשונה לפני כשנה ומחצה, רבים צקצקו וטענו ‘את ממציאה סכסוך שלא קיים’) – נדמה היה בשבועות האחרונים שהרוחות נרגעות.

דווקא אחרי השיא, שנרשם בעצרת הבחירות בבני-ברק לקראת הכנסת ה-21, כשנדמה היה שמעתה דם יישפך בין הצדדים, הגיעה הרגיעה המבורכת. היא החלה בכיפופי ידיים הדדיים בין כתלי מערכת ‘יתד נאמן’, המשיכה בפגישה של יעקב קניבסקי עם מו”ל העיתון שמעון גליק, ונסגרה בין שני הנכדים – יעקב קניבסקי מצד רשב”ם, ומוטי פאלי מצד ראב”ד.

היו רבים שפקפקו באפשרות להוביל לרגיעה, אבל שמחה משפחתית שהתקיימה זמן קצר לאחר מכן, שבשלה הגיעו בני משפחת קניבסקי המורחבת אל בית מרן ראש הישיבה הגרי”ג אדלשטיין, הבהירה שהשלום קרב ובא. רק עניין של זמן, שיעשה את שלו.

2.

ואז החלו התיאומים בין הבתים, שלשיאם הגיעו ב’פרשת פתח תקווה’.

במשפט אחד נתקצר, עבור מי שאינו זוכר או לא התעניין: ראש העיר החדש של פתח תקווה, רמי גרינברג, נבחר בתמיכת ש”ס, בעוד יהדות התורה תמכה בראש העיר הקודם. גרינברג, כך נראה, משתדל להיות ראש עיר טוב, אך בכל הנוגע לציבור החרדי הוא מורד במוסכמות. לא עוד שליטה של רבנים, ובראשם הגר”י רוזן, ראש ישיבת ‘אור ישראל’, כפי שהיה נהוג מקדמת דנן (ולא רק בפתח תקווה, אגב), אלא הוא ינווט. זכותו כראש עיר שאינו חרדי מהברנז’ה, אבל גם צפוי שהפוליטיקאים החרדים בעיר יתנגדו.

כשזה הגיע לבחירה בין הרצון של ש”ס להכניס את כל הבנות הספרדיות לסמינר המכונה ‘הסמינר של הילדסהיימר’, בראשו עומד המנהל הרב עזריה הילדסהיימר, לבין השאיפה של הגר”י רוזן להשגיח כי לסמינר יתקבלו רק בנות מתאימות רוחנית (ויש כ-40 אחוז ספרדיות במוסד החינוכי) – גרינברג הכריע בעד ש”ס.

המתקפה עליו ב’יתד’ הייתה רק עניין של זמן, והיא הייתה קשה וכואבת.

לשבחם של שני הפלגים ב’דגל’ ייאמר, כי הפעם ידעו להתאחד כחומה בצורה מול ראש העיר, שלא בא להם בטוב מבחינה רוחנית (לעסקנים המקומיים יש גם טענות גשמיות, נגיע אליהן בהמשך). וכך, שני גדולי ישראל העומדים בראש ההנהגה הרוחנית של ‘דגל’ מרן הגר”ח קניבסקי ומרן ראש הישיבה הגאון הגרי”ג אדלשטיין קיבלו את מנהל הסמינר בביתם, חיזקו ובירכו אותו, תוך שהם מעניקים לו גיבוי נחרץ.

הכול היה נראה כה ורוד. הסכסוכים עברו לזירה של ‘הפלג’, שם לא מפסיקים להתפלג בינם לבין עצמם. אבל ב’דגל’ נראה היה שהשקט התנחל בזירה. לפחות עד  הבחירות, קיוו הכל.

אחרי הכול, תככים פנימיים לא מניעים אנשים אל הקלפי.

עד אמש.

3.

מה בדיוק אירע שם, ברחוב רשב”ם, מתחת לביתו של מרן הגר”ח, בשעת לילה מאוחרת וחשוכה?

נתחיל מהסוף.

קצת אחרי חצות, כשנפוצה השמועה כי רמי גרינברג, האיש ש’יתד’ הכריז עליו מלחמת חורמה, הגיע להתברך בבית שברחוב רשב”ם, פרצה סערה בקול רעש גדול.

זה דמה לרעש אדמה חזק במיוחד. נציגים בכירים של ‘דגל’ מיהרו לנטוש קבוצות איכותיות, לא לפני שירו חיצים לכל עבר. אם נסכם במשפט אחד את כל מה שהם אמרו, או רצו ללומר, זה היה דומה ל”נבלה נעשתה בישראל”.

אל מרן הגר”ח קנייבסקי מגיעים להתברך עמך ישראל. חלקם חילונים שהכיפה הלבנה הונחה מעל ראשם רק במדרגות העולות אל הבית; חלקם אנשי עסקים שחוץ משמירת שבת לא ממש קשורים לדת; פוליטיקאים מתחזקים ושאינם, ואפילו אביגדור ליברמן, אויב החרדים החדש, היה שם לפני מספר חודשים.

אבל, להכניס ‘אל הקודש פנימה’ ראש עיר, שרק לפני כשבועיים מנהל סמינר סיפר, בדיוק כאן, עד כמה הוא מנסה לפגוע ב’עצמאות החינוך החרדי’ ומתערב בחינוך בנות ישראל – זה הרבה יותר ממוזר. זה מצחיק. כלומר, מדויק יותר: זה בעיקר עצוב.

במיוחד שלא נעשה כל מאמץ לתאם את הביקור מול בית מרן הגרי”ג אדלשטיין, שנטל חלק בכל המגעים בפרשה המטלטלת את ‘אם המושבות’.

מה קרה לציר יעקב קניבסקי-מוטי פאלי? איך התרסק בקול רעש גדול? ובעיקר – איך התרחשה ‘תאונת הדרכים’ הזו, כפי שמגדירים אותה בכירים שהיו מעורים בסוד העניינים?

או, כמו שהשטח של ‘דגל’ אוהב לשמוע בתחתית השורה: מי האשם?

4.

בראשית, שררה השלווה בפתח-תקווה.

יו”ר ‘דגל’ בעיר, הרב אליהו ברוכי, הוא איש ש’זורם’ עם כל הפלגים והזרמים. ביממה האחרונה לא נשמע קולו ולו גם בציוץ דק. למה לו להסתבך. משיחות עם מי שמכירים קצת את מה שמתרחש בעיר, עולה שלא קל לו בימים אלו: יש צרכים של הציבור החרדי שלא ממומשים (רק, למשל, תלמוד תורה של רשת הגנים זקוק לגני ילדים, ובינתיים אין פתרון); הסמינר נאנק תחת הדרישה לקבל תלמידות שלדעת ההנהלה אינן מתאימות (טענת האפלייה אינה רלוונטית כאן, יש אחוז גבוה מאוד של  ספרדיות שמתקבלות).

במילים פשוטות: עושה רושם שההימור של יהדות התורה על ‘הסוס הלא נכון’ בבחירות המקומיות עולה לה ביוקר (“בדיוק כמו שעולה לנו בש”ס, שלא תמכנו בעינת קאליש בחיפה”, כפי שטען גורם בכיר בש”ס. “למה הם מתבכיינים כל הזמן? זה טבעי שראש עיר שמרגיש שציבור לא תמך בו, יפנק אותם פחות”).

מה עושים? ובכן, שתי גישות לפתרון.

את הגישה הראשונה אני מכנה ‘גישת קרית אתא’. לא תאמינו עם כמה בעיות מתמודדים שם פרנסי הציבור הליטאי, ולמרות הכול כשפונים אליהם לשאול: ‘איך יעקב פרץ?’ הם ישיבו ב’אין כמוהו’. כשתחפור קצת יותר, כשתצלול לפרטים ‘איך זה שראש העיר לא נתן לכם מבנה לתלמוד תורה שהקמתם’? הם יתרצו בק”ן טעמים מדוע,  בעצם, הוא לא חייב לתת. לא תשמעו מילה על כך שאולי הוא מנסה להתערב, למנוע הקצנה והקמת ‘חיידרים’ מיוחדים לבני אברכים (ליטאים וגם ספרדים, בנפרד כמובן). מה פתאום. זה ראש העיר ‘שלהם’ ואין בלתו.

האם הם צודקים? לפי הגישה הזו, “ראש עיר הוא מלך בעירו. לא יעזרו מלחמות, עדיף ליישר איתו קו, תחמיא לו בתקשורת, ותנסה להסתדר”. לפי גישה זו, מיכי אלפר שגה כשנלחם ביונה יהב. “אני לא אומר שהוא לא היה צריך לחכות לו בסיבוב ובבחירות לחכות לו בסיבוב עם המועמדת החדשה, אבל במהלך הקדנציה הוא היה צריך להיות חכם ולנסות להסתדר איתו”, אומר חסיד הגישה.

גם עם רון קובי? “גם אצל רון קובי, אם היו מנסים ללכת בדרכי שלום, היו מרוויחים יותר, אבל אל תשווי את רמי גרינברג לרון קובי. גרינברג לא חילל שבת בפרהסיה. עד כאן”.

לעומת הגישה הזו, יש את הגישה הבלתי מתפשרת, זו המכריזה ‘נילחם, נכתוב נגדו בעיתונים’ – ובסוף ננצח.

כמה נציגי ציבור אתם מכירים בארץ שהצליחו להכניע ראש עיר מכהן? תשאלו את צוריאל קריספל, תשאלו את אבי שטרן, ותחזרו עם תשובות.

מדוע נכנסתי לדיון התיאורטי הזה? כי זה בדיוק הדיון שנערך אמש, בשעות הלילה המאוחרות, בפתח הבית ברחוב רשב”ם.

5.

אף אחד לא באמת הזמין את ראש העיר פתח תקווה להגיע אל בית מרן הגר”ח. ממש לא. ועל כך אין חולק.

מי שהביא אותו אל הבית היה עסקן חרדי, המתגורר בפתח תקווה ומקורב מאוד לש”ס, שחש בכאב של גרינברג לנוכח מה שהוא חש כ’רדיפה של הליטאים’ (מי שצפה בסרטון שגרינברג הפיץ, יכול היה לחוש מבין דבריו בכאב (בתמצית): אני ראש עיר טוב, אני מתאמץ, אני משתדל, למה ככה?), והקשרים איתו כנראה חשובים לו. העסקן ניסה את מזלו – יצליח להכניס אותו אל הבית פנימה, מה טוב; לא יצליח, גם לא נורא. מה יש להפסיד.

לפי עדויות, שאין להן אישור מצד שום גורם רשמי, “היו דפיקות בדלת, אחד מבני הבית פתח, לא הסכים להכניס את ראש העיר, הרבה זמן הוא נאלץ להמתין בחוץ כשזה לווה בעוד ועוד תחנונים של ‘תנו להיכנס'”.

הנימוק המרכזי היה: הוא ישתדל, ישתפר, מבטיח, יבטיח, “אי אפשר לבזות ככה ראש עיר מכהן”, לא מרוויחים מזה, וכיוצא באלו. הציטוטים אינם מדויקים, אך זו הייתה רוח הדברים.

בתוך הבית נערכו התייעצויות קדחתניות, בין השאר גם עם גורמים בכירים ב’דגל’, שעורבו בדילמה. הם היו, כמובן, נגד כניסה של ראש העיר פנימה. אבל הלחצים גברו, הנדנודים והשכנועים לא פסקו, כשברקע ראש העיר עומד ברחובה של עיר. לא נעים.

עוד ועוד הבטחות הופרחו בחלל (למשל: “הוא יבטל את המכתב ששיגר למשרד החינוך”, בו טען כי אין הקצאה לסמינר – לדעת גורם מ’דגל’ בעיר, אין אפשרות לבטל את המכתב, מה גם שהמכתב די הזוי, מאחר שהוא מופנה ל’משרד החינוך’ ולא לגורם ספציפי – וגם: “הוא יפסיק להתערב”). הלילה העמיק, ובשלב מסוים נכנעו אנשי ‘דגל’, כמו גם גורמים בתוך הבית פנימה.

נכניס, אבל בלי שום תיעוד או תמונה – הייתה ההחלטה, שהוצבה כתנאי ברור. איפה הבעיה? שלעסקן שהתלווה אל ראש העיר יש חלק בכלי תקשורת. כעת, לך תבקש מהחתול שלא לשתות מהשמנת המוקצפת, החמה והמתוקה, שמונחת בקערה חגיגית.

כעיתונאית אני יכולה לומר שכל פגישה המותנית ב’בלי תיעוד שהיית פה’ מכבידה מאד. אני עושה זאת לא פעם, אבל תחושת ההחמצה קשה. כדי לסמוך על עיתונאי, או מי שקשור בתקשורת כך או אחרת, אתה צריך לבחון את האיש תחילה באירועים פחות קריטיים. רק כשברור לך מעל לכל ספק שאפשר לסמוך עליו, תסכן אירוע כמו זה שקרה אמש.

שקט ברחוב, ירח של קצת אחרי ראש חודש, לא הרבה אנשים עדים למתרחש – לא לביזיון בעת ההמתנה, גם לא לדקות התהילה בואכה אל חדר הגר”ח. ראש העיר נמצא דקות ספורות בחדר פנימה, יוצא, נכנס אל מכוניתו, הכול נושמים לרווחה ובטוחים שכמו שפגישות אחרות כובדו, וכל תיעוד מהן לא יצא החוצה, כך גם הפעם.

ואז, מתפרסמת תמונה.

אבהיר ברור: ברכות ל’בחדרי חרדים’ שפרסמו את התמונה. אם הייתה מתגלגלת לידי, לא חושבת שהייתי עומדת בניסיון וגונזת אותה.

כך או כך, התוצאה בשטח מדממת. טלפונים על גבי טלפונים, כשמכולם עולה תמונת מצב כואבת. זהו. אין שום שלום. שום תיאום. תקעו לנו סכין בגב.

מנגד, מי שקרובים לצד רשב”ם אינם מבינים על מה המהומה. וכי הייתה ברירה? וכי אנו פרסמנו את התמונה? אנחנו יזמנו את ההגעה?

“עשו עלינו סיבוב”, כפי שהגדיר באוזני גורם בכיר.

6.

האם רמי גרינברג יכול לנוח על זרי דפנה וליהנות מתמונת הניצחון (המטושטשת)? די תלוי בו.

אם אכן ישתנה (“אין סיכוי, הוא לא באמת מתכוון להשתנות, גזר קופון של תמונה ושב להתנהלותו כימים ימימה”, אומרת דעה אחת. “לא ישתנה, נתאחד כולנו נגדו, מה הפסדנו”, אומרת דעה אחרת) – ירוויח כל הציבור החרדי ב’אם המושבות’. אם לא – לכאורה, נחזור לאותה נקודה בה עמדנו קודם.

אבל רק לכאורה. כי גרינברג כבר למד שקשרים עם עסקנים, כאלו ואחרים, יכולים להועיל לו ביום זעם חרדי (“יונה יהב לא עשה את זה כל הזמן עם עסקנים חסידיים?” תוהה גורם ב’דגל’. “תמיד יהיו עסקנים שבשביל אינטרס כזה או אחר יפעלו בניגוד לאינטרס הציבורי. פתח תקווה לא המציאה את השיטה”) – וינסה לעשות את זה שוב ושוב. בבחינת, אחטא (לכאורה) ואשוב.

ועדיין, “אם אכן גרינברג ישתנה, אם יחזור השקט לשרור בפתח תקווה, הכול היה כדאי”, מסכם גורם ב’דגל’ את הסוגיה במשפט אחד.

“שקט?”, יש מי שמאיים. “זו תחילת מלחמת עולם שלישית ב’דגל’. שום דבר לא יחזור להיות מה שהיה”.

מה באמת עומד לקרות?

בזירה הארצית, מי יודע. אם ישכילו הצדדים לנצור אש ויהלכו בין הטיפות, יתכן שהאירוע יעבור, איכשהו, בשלום.

בפתח תקווה – די תלוי בראש העיר. אם הפיק את הלקח וישנה את גישתו (לא בטוח שיינתן לו מועד ב’ ברשב”ם כדי להתנצל. המאורע אתמול היה יחיד ומיוחד), הרי שהכול היה שווה (כלומר, אם הזירה הארצית תרגיע, הכול היה שווה. אם היא תדמם, לא בטוח שהישג של תושבי פתח תקווה שווה מלחמת אחים שתחולל בקול רעש גדול).

עד כה הייתה פתח תקווה המבחן הראשון בו עמד בהצלחה הציר רשב”ם-ראב”ד. פעלו בשיתוף פעולה, בהרמוניה, והצליחו לפגוע בגרינברג רגשית (אחרת לא היה מתעקש להגיע להתברך, ובעיקר – לקבל את תמונת הלגיטימציה שלו).

האם פתח תקווה תהיה גם האבן שתנפץ לרסיסים את מהלכי השלום? ובעיקר – איך כל זה ישפיע על הבחירות הקרובות?

שכן, הציבור לא יוצא אל הקלפי בריקודים, לשון המעטה, כשהוא משתייך לצד פגוע.

תמונת הלגיטימציה שקיבל גרינברג הופצה כחמישה שבועות לפני הבחירות. “זה אסון ל’דגל’, אני אומר לך, תרשמי”, אומר ‘דגל’אי בכיר, שאינו מפסיק להסביר לי עד כמה נורא ואיום מה שהתרחש אתמול, ו”כמה השלכות גרועות יהיו”.

“מגזימה, לא קרה שום דבר”, טוענים מנגד מי שצפו בציוצים שלי מליל אמש על “דגל מדממת”.

מי מהשניים צודק? כמו תמיד, ימים יגידו.