1.
אין ספק שההישג של השבוע נרשם בגיליון החדשות של ‘כפר חב”ד’, בראיון שהעניקה שרה נתניהו.
היה זה אחרי האירוע השנתי של נשות חב”ד, אליו הוזמנה על ידי מנהלת בית הספר הירושלמי בו היא משמשת כפסיכולוגית נוער מטעם עיריית ירושלים. כחברה של הצוות לא יכלה הגברת הראשונה לסרב להזמנה, כמובן. מן האירוע היא יצאה נפעמת – כפי שתואר גם בחשבון הטוויטר של ראש הממשלה – כשהיא חשה בגלי האהדה כלפיה (הציבור החרדי מעולם לא השתתף במסע הרדיפה נגדה).
אז לא בטוח שהיא ידעה, כשהעניקה את הראיון, שהוא יודפס בגיליון בן 16 עמודים (מצד שני, מה זה משנה? העיקר רוח האהדה שנושבת בין דפיו לראש הממשלה ולרעייתו, זאת למרות ההבהרה הברורה בסופה של כתבה אחרת – ראיון עם הפרשן שלום ירושלמי: “הערת מערכת: חב”ד אינה מתערבת בפוליטיקה, בהוראת הרבי, ומשכך, בבמה זו לא יתארחו פוליטיקאים בתקופת הבחירות – הראיונות במדור זה עם האישים השונים מתפרסמים כשירות לקוראינו”).
בתקווה שמפגשים של רבני חב”ד עם פוליטיקאים כאלו ואחרים לא יסוקרו אף הם.
אבל נשוב אל שרה נתניהו, ואל ה’ראיון’ (אם ניתן לקרוא כך לסדרה בת 8 שאלות בלבד): לא היו בו כל גילויים מפתיעים או מחדשים משהו. שרה חזרה על האהבה הידועה שלה ושל בני משפחתה לחסידות, סיפרה את הידוע והמפורסם אודות הברכות של הרבי לבעלה, ראש הממשלה בעל הכהונה הממושכת ביותר מאז קום המדינה, ועל ביקורי בנה אבנר בבתי חב”ד השונים בעולם.
כיאה לעיתון חרדי, תמונתה לא התנוססה על כפולת העמודים, ומהיכרות איתה, היא בטח גילתה הבנה לכך ולא כעסה. זה, אגב, בטח עדיף לה על תמונה מעוותת שלה המופיעה בכלי תקשורת אחרים כדי להקפיץ או לעצבן…
אז שאפו מנחם כהן, עורך העיתון ומי שביצע את הראיון – על המאמץ ועל ההתעקשות לזכות בראיון. בהחלט ראוי לציון.
הנה שאלה אחת, רק לדוגמה:
בימים אלה עשה בעלך היסטוריה, כשהפך לראש הממשלה המכהן במשך התקופה הארוכה ביותר בתולדות המדינה – מאז ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון. בתור רעייתו שהייתה שותפה לכך מן הרגע הראשון, כיצד את חשה בימים אלו?
“אני אכן רואה את תפקידי להיות יד ימינו. לעזור לו בכל מה שאפשר, בכל הפעילות הדיפלומטית, בנסיעות, באירוח מנהיגים מכל העולם – דבר שהולך ומתרבה בשנים האחרונות ברך השם תחת הנהגתו. וכמובן אני ממשיכה בעבודתי בשירות הפסיכולוגי בעיריית ירושלים ועליי כמובן גם לטפח את הבית, המשפחה והילדים. זה קשה ומורכב, אבל מלא תחושה של סיפוק”.
כל הכבוד.
2.
ובמעבר חד: נושא האפליה זוכה לאזכור נרחב בעיתון ‘הדרך’, וטבעי וטוב שכך.
בתחילה, בעמוד הפותח, בידיעה בה מספר הכותב שי בן מאיר, על הגעת ראש עיריית פתח תקווה רמי גרינברג ועמו ממלא מקומו אוריאל בוסו לשיחה בבית מרן ראש הישיבה חכם שלום כהן.
המבקרים יטענו, למה לא הביאו איתם את מנהל בית הספר, עליו נסובה השיחה, הרב עזריאל הלדיסהיימר, כדי שישמיע את טענותיו. כך או כך, “התבטא מרן בכאב ואמר: ‘מה זו השנאה הזאת?! על זה בית המקדש חרב, על שנאת חינם, ממש שנאת חינם”.
הוא אף חיזק את ידיהם ובירכם: “הקדוש ברוך הוא יהיה בעזרכם, אל תיראו ואל תחתו”.
הכתב מספר, כי “לפני כשבועיים שיגר הרב מרגי מכתב לשר החינוך הרב רפי פרץ, בו ביקר את התנהלות המחוז החרדי במשרד החינוך ודרש לנקוט במסקנות כלפי בעלי התפקידים שהיו אמורים לפעול וליישם את התקנות שגובשו בנושא על ידי הרב מרגי עצמו ובשיתוף שר החינוך הקודם נפתלי בנט”.
לדברי מרגי, “כבר יותר משנתיים אשר הוסדר עניין רישום תלמידות בתקנות מפורטות וברורות, אשר מטרתן הינה לסיים את כל סאגת שיבוץ התלמידות לא יאוחר מתאריך 30 ביוני, בתום כל שנת לימודים מתוך כוונה כי כל תלמידה תצא לחופשה כאשר הינה יודעת היכן תלמד בעוד חודשיים ימים. במטרה לצמצם ולמגר עד כמה שניתן את הצער הגדול אותו חוות התלמידות ובני המשפחה מידי שנה בתקופת הרישום”.
לדבריו, מהנתונים שעל שולחנו עולה שהשנה, “מעל 260 תלמידות ברשויות השונות בפיקוח המחוז החרדי טרם שובצו”.
בהמשך אגב נודע לח”כ מרגי כי המספר גבוה יותר ועומד על 349! בנות שטרם שובצו.
לכן, הפתיע אותי לקרוא בטורו של אשר מדינה, בעמ’ 28 באותו עיתון, שבחים על הטיפול בסוגיית האפליה. “כזכור מאז שובו של יו”ר תנועת ש”ס הרב דרעי הוא שם לו למטרה במצוות והוראת מרן רבינו זי”ע לטפל בכל הכוח בבעיית האפליה ולמצוא לה פתרון. באותם ימים לא רחוקים מספר התלמידות המסורבות עמד על 600 (!) מידי שנה (סימן הקריאה, במקור – ש.ר.) כמות עצומה של תלמידות ומשפחות מיוסרות אשר היטלטלו במשך חודשים ארוכים בחוסר ודאות לעיתים גם בתוך שנת הלימודים.
“בשנים האחרונות התחוללה תפנית חיובית בתחום, בעיקר בזכות מאבק עיקש של השר הרב דרעי יחד עם יו”ר ועדת החינוך הרב יעקב מרגי”, ש”השתמשו בכל הכלים שברשותם מול ראשי המוסדות כדי למגר את האפליה… וראה זה פלא, מ-600 בנות מסורבות בשנה, הצטמצם המספר לעשרות בודדות בלבד בכל הארץ, ברובן מקרים שאינן קשורים בהכרח לאפליה עדתית”.
מדינה,
• ראשית, האם יכול להיות שהמקרה של פתח תקווה כלול ב”מקרים שאינן קשורים בהכרח לאפליה עדתית”? (כך לפחות עולה מהממצאים שהיו בידי ואשר תוארו בכתבה שפורסמה השבוע בחרדים 10).
• יש מצב שתסנכרן נתונים עם ח”כ מרגי, המדבר על 349 בעוד אתה מדבר על ירידה מ-600 (עם סימן קריאה) לעשרות מקרים בלבד, גם הם “ברובן מקרים שאינן קשורים בהכרח לאפליה עדתית”?
עשו טובה, באותו עיתון, באותו גיליון, שמרו על קו אחיד ומתואם…
3.
הצחוק הגדול הוא, הם הדברים שאמר ח”כ יעקב מרגי לאלי ביתאן ב’בקהילה’, בדיוק באותו נושא.
“המצב קשה, אנחנו הולכים אחורה בעניין הזה. בשנים האחרונות רשמנו שיפור משמעותי אבל עכשיו כאילו כלום לא הושג. אם בשנה שעברה בזמן הזה היו רק שלושים בנות שיושבות בבית עכשיו יש למעלה ממאה, זה דבר בלתי נתפס”.
ב’הדרך’ מדווחים על 349, אבל 349 זה “למעלה ממאה” אחרי הכול.
מי האשם? שואל ביתאן, ומרגי מפנה אצבע מאשימה לעבר מנהלי המוסדות.
אתה משוחח עם חברי הכנסת מיהדות התורה על כך? ממשיך ביתאן להקשות.
“אני כל יום משוחח איתם אבל אף פעם לא על הנושא הזה. זה חסר משמעות וחסר סיכוי. הם אומרים לי כן כן ומאחורי הגב עושים תנועה שהמשמעות שלה שזה לא מעניין אותם. הם יודעים מה צריך לעשות אבל לא עושים. אם היו רוצים למגר את העוול הנורא הזה הם היו יכולים לסיים את הכל תוך יממה”.
אל תבנה על זה ח”כ מרגי שמנהלי המוסדות מקשיבים להם, אבל אתה כנראה צודק שהם גם לא ממש מתאמצים.
4.
לפני שלושה שבועות פורסמה בעיתון הבית של ש”ס – ‘הדרך’, תוכנית מגירה המדוברת בלחישה ולפיה “יגיע י”ח באלול, יום אחרי הבחירות – וכחול לבן תמליץ על בכיר ליכוד שאינו נתניהו כמועמד להרכבת הממשלה. התוכנית הזו, שתיעשה לכאורה בתיאום עם העבודה מרצ ואחרים, תאפשר ליצור חיץ בתוך הליכוד.
את זהות המועמד להרכבת הממשלה לא יודעים כרגע, האם יהיה זה שר החוץ ישראל כ”ץ, יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין או ח”כ גדעון סער, אך הרעיון הוא להניח בפני נשיא המדינה המלצה של קבוצה גדולה מאד של ח”כים, אולי אף מעל ל-50, שיגידו לנשיא ‘אל תטיל על נתניהו את הרכבת הממשלה אלא על אדם אחר מתוך הליכוד’. בני גנץ לא יהיה המועמד לפי תרחיש זה, אולי מועמד לרוטציה במסגרת ממשלת אחדות לאומית”.
כבר אז ציין ‘בין השורות’ לקוראיו כי ביבי אמור להיות מודאג מכך שאפילו בש”ס כבר מעיזים לשוחח בקול על האופציה הזו.
השבוע חצה גם ‘יתד נאמן’, עיתון הבית של ‘דגל התורה’, הידועה בנאמנותה לנתניהו, את הגדר.
הנה מה שכתב יוסף טיקוצ’ינסקי בטורו ב’יתד השבוע’: “בינתיים, גם הבית בבלפור בוחש במגעים הללו. נתניהו חושש שגוש גדול בהובלת שקד עלול לנגוס משמעותית בקולות הליכוד ולכן הוא עושה הכול כדי לסכל אותו. דיווחים שאמנם הוכחשו טענו שרעיית ראש הממשלה נפגשה עם רעייתו של הרב פרץ ודרשה ממנה לעשות הכול כדי למנוע מבעלה לוותר על מקומו בהנהגת המפלגה לאיילת שקד, הנחשבת לסדין אדום בלשכת ראש הממשלה.
“למעשה, לא ברור האם המאמצים הללו אכן יועילו לגוש הימין או יזיקו לו. הניסיונות של נתניהו לסכל את האיחוד בימין לא נעשה מתוך רצון לשמור על כוח הימין אלא מתוך אינטרסים ואמוציות”.
אז הנה, גם ב’יתד’ הרימו למתקפה.
אלא שלעומתו, סבור העיתונאי אריה זיסמן באותו עיתון, שמדובר בחשיבה פוליטית טהורה. “לדעת נתניהו האוחז בסקרי עומק שתי הרשימות פונות לקהלים שונים והם יביאו יחד למיצוי הכוח בימין. בכך גם תימנע זליגה של ימין מתון וחילוני לכיוון ליברמן או כחול לבן”. ושום מילה על אינטרסים אישיים אחרים.
5.
הנה ההסבר של אלי ביתאן ב’בקהילה’ להתנגדות נתניהו לאיילת שקד.
“הפרשנים הפוליטיים מיהרו להסביר שהסיבה שמשפחת נתניהו מנסה למנוע את האיחוד הזה היא השנאה התהומית בין המשפחה לבנט ושקד. אך דומני שזהו הסבר חלקי, ואולי שגוי.
“גם מי שמעולם לא שקל להצביע לננתיהו, יודע שמדובר בפוליטיקאי רציונלי ומחושב. רציונלי – גם אם לא בהכרח צודק.
“בבחירות האחרונות יצאו למעלה מארבע מאות אלף מצביעי ימין מהבית להצביע למפלגות ימין, אך לא לנתניהו, וכעת נותרו ללא אופציה. היו גם מאות אלפי מצביעי ימין שהצביעו לש”ס ויהדות התורה, איחוד מפלגות הימין וליברמן – אך לאלה יש עדיין למי להצביע.
“לעומתם, מצביעי ‘זהות’ של פייגלין, הימין החדש, ‘גשר’ של אורלי לוי ו’כולנו’ של כחלון נותרו ללא בית פוליטי. מיעוטם יצביע לליכוד, אך לא כולם. אלו המצביעים שיכריעו את גורלו של הגוש, ומי כמו נתניהו יודע שרבים מה יסתייגו מלתת את קולם למפלגה של סמוטריץ’ והרב רפי פרץ. כדי לבסס גוש חרדים-ימין נתניהו חייב מפלגה שתקלוט את הקול הזה, שהוא ליברלי וצעיר באופיו אך ימני במובהק ותשמור אותו עבור הגוש.
נתניהו חייב שהימין החדש יתמודד לבד. זה לא עניין אישי, זה צו השעה. עם שקד בראש, הסקת מסקנות מהקמפיין הכושל וללא פייגלין וכחלון (ואולי עם תיוג של ליברמן כאיש שמאל) הימין החדש יכולה לעבור את אחוז החסימה לבדה ובכך להבטיח לנתניהו את הממשלה הבאה”.
ניתוח מעניין וגם הגיוני, צריך להודות.
6.
אפרופו ‘בקהילה’, אי אפשר בלי להביא כמה וורטים יפים פרי עטו של יצחק פלדמן.
הנה כמה מהם:
“הכפית של נתניהו כשרה. היא לא מערבבת בשר וחלב. בטח לא בשר דבר אחר עם חלב ימני. רק אחרי שרשם נתניהו וי על הערבוב בגוש הרוסי, התפנה לעסוק בתפוח אדמה הלוהט יותר – גוש הימין.
“בשבועיים האחרונים הוא מקדיש שעות רבות לנסות ולפתור את הקובייה ההונגרית המסובכת הזו. ‘ההוא’ לא רוצה לשבת עם ‘ההוא’, ‘פלוני’ מתעקש שלא לשבת בכפיפה אחת עם ‘פלונית’ וכן הלאה.
“נתניהו עושה בית ספר לפרץ. לפעמים זה גובל באכזריות. זה לא כוחות: האשף הפוליטי הטוב ביותר של כל הזמנים מול שה תמים שנדמה כאילו במקרה נפל מאיזה רכב שעבר בשדה הפוליטי ומאז הוא לא מוצא את הדרך בחזרה הביתה. נתניהו זורק לפניו חבלים ומסבך אותו בכל דרך אפשרית.
…הסיכויים של נועם לעבור את אחוז החסימה זהים לסיכויים של יאיר לפיד להוציא דבר אמת מפיו…”
והדובדבן שבקצפת, דעתו על העלאת אחוז החסימה, ההבטחה הבומבסטית של ש”ס: “השבוע פתחה ש”ס את קמפיין הבחירות שלה בתצוגה חברתית מרשימה. נניח בצד את ההבטחה להעלאת שכר מינימום באלף שקלים שהיא בעצם אחיזת עיניים פיננסית – (מישהו צריך לשלם את הפער הזה. וזה יהיה הבוס שייקר את מחירי המוצרים ויגבה את הכסף מהלקוחות שאת השכר שלהם דרעי העלה. חד גדיא)”.
מה עושים? שמים את איציק כהן בתפקיד שר אוצר. “הם לא היו רוצים את דרעי באוצר. אם הוא יישב שם, חסל סדר סיפורים חברתיים. גם כחלון מכר לישראלים סיפורי אלף לילה ולילה, וכשהגיע הזמן לפרוע, הוא גילה שאין מספיק כסף בארנק. מצד שני, להציב שם אדם כמו איציק כהן שגם ככה אמור לסיים את תפקידו בש”ס בקרוב, יכול להיות רעיון לא רע. סוג של פשרה פנים מפלגתית בין המצע הרעיוני של המפלגה לבין ההכרה שלה במציאות. אם יצליח, ש”ס תזקוף זאת לזכותה. אם לא – תזכירו לנו מי זה איציק כהן?”
מבריק האחיין…
7.
היה זה ב-8 למרץ 2015 כאשר מצאתי תעוזה בין דפי ‘יתד השבוע’.
הייתה זו ר’ גיל שיצאה בכתבה בה הופיעו רמיזות מפורשות על חלקו של ולדימיר פוטין ברצח וחיסול בוריס נמצוב, יהודי, אופוזיציונר ולוחם עקשן בממשל פוטין.
“יש לנחש שלכתב העיתון, ר’גיל, לא ממש יוצא לקפוץ למוסקבה לביקורים כאלו ואחרים. אחרת קשה להבין את התעוזה”, כתבתי אז ב’בין השורות’.
וכך כתבה גיל: “הלילה שבו נרצח בוריס נמצוב, גדול מתנגדיו של נשיא רוסיה פוטין, ייזכר בתולדות ימי רוסיה המורכבים כאחד הימים השחורים בהיסטוריה עקובת הרציחות הידועה עוד מימי סטאלין של רדיפה דיקטטורית וסתימת פיות מתמשכת. רבים מהאזרחים הרוסים למודי הפחד והזוועה ממשטרי הדיכוי בעידן הקומוניזם, מקווים שהוא יהפוך בעיקר ליום מפנה גורלי שיוביל להתפכחות המונית ולהדחתו של ‘הכבשה הזאב הקורע לגזרים כל מי שמאיים על כסאו בטווח הקרוב או הרחוק.
“רגע החיסול הקריטי, מרחק צעדים ספורים מהקרמלין, נעלם מעיני המצלמה בגלל רכב פינוי שלג (שלא במקרה היה שם) שהסתיר את ארבעת היריות שכוונו לעבר גבו של נצמוב והכריעו אותו. העובדה שהמתנקשים הסמויים, שעד כה לא הותירו עקבות, בחרו במתכוון אזור יעד מרכזי של הטיילת הצופה על הקרמלין במרכז מוסקבה מעידה על בטחונם של חורשי המשימה הזו ועל המסר החד משמעי המקפיא שהם מתכוונים להעביר ל’נמצובים’ פוטנציאלים הממשיכים לפעול ברוסיה או נמצובים עתידיים המתכוונים לחקות את הדרך האמיצה שלו”…
טענתי אז כי “ברוסיה עוקבים צמוד אחר כל מילה הנכתבת בעדם או נגדם בתקשורת, גם הישראלית. מן הסתם ייגזר הקטע הנ”ל, כמו גם קטעים נוספים בכתבה, ויישמר. לכתבת ר.גיל מומלץ לא לקפוץ לרוסיה בחודשים הקרובים”…
אז אני מניחה שגיל לא קפצה לביקור באדמת רוסיה ולא לקחה ריזיקה, אבל השבוע עשה את הניסיון המסוכן יצחק הורוויץ מ’בקהילה’.
תחת הכותרת “מלחמת הירושה החשאית” מגולל הורוביץ ביד אמן את מה שמתרחש ברוסיה מאז עלייתו לשלטון של פוטין ועד עצם היום הזה. נקווה בשבילו שיש לו הוכחות לכל הנכתב בעיתון בשמו, ושבכל מקרה הרוסים לא מציצים ב’בקהילה’. גם נתאר לעצמנו שלא מתוכנן לו שם ביקור בעתיד הקרוב…
קחו למשל קטעים מצמררים, פרי עטו: “איש מחוץ לרוסיה כמעט ולא שמע עליהם אבל אלה הם שליטיה האמיתיים של רוסיה ומי שמנווטים את מדינת הענק מאחורי הקלעים. בימים אלו הם נערכים ליום שאחרי פרישתו של פוטין מהנשיאות ומנהלים ביניהם קרבות ירושה שהדם נשמע בכל רחבי רוסיה. זהו סיפורם הלא ידוע של ה’סילוביקי’ – אנשי הסוד של הדוב הרוסי, ומרחץ הדמים החשאי על מאחזי הכוח והשליטה במדינה”.
הורוביץ מתאר את עלייתו לשלטון של פוטין, מי שהחל כ”פקיד אלמוני ואפור, קצין ק.ג.ב. לשעבר, שמו היה ולדימיר פוטין”. כשהגיע להציע את שירותיו לק.ג.ב. שלחו אותו להשלים לימודים. לאחר שסיים “לימודי משפטים באוניברסיטת לנינגרד התגייס פוטין לק.ג.ב. והוצב בדרזדן שבמזרח גרמניה. לאחר מכן שב והמשיך בשירותו בלנינגרד עד שמונה לראשות השירות. כשפרש מתפקידו עבר לפוליטיקה, מביא עמו את רוח השירות החשאי עליה גדל וגם את אנשיו”.
הורוויץ מתאר מציאת גופות מגואלות מדם ברחובות, חיסולים, תככים, ועוד אירועים מצמררים, שתושבי רוסיה למודים בהם. משמעותן: “המלחמה השנייה החלה, והיא עומדת להיות עקובה מדם”.
שאפו הורויץ על האומץ, רק תתפלל שאמא רוסיה לא תקרא את כתבתך. וליתר בטחון, בשנה הקרובה סע לקוריאה, רק לא לרוסיה…