לאורך השנה, ובמיוחד בחופשת הקיץ, אנו מזדעזעים מחדש לנוכח פרסומים על מעללי מקצת בני הנוער. אלימות, שתייה לשוכרה, התבהמות ועוד רעות חולות נעשו חלק מהנוף, ורבים מתייחסים לזה כאל פגעי טבע שאין מה לעשות נגדם.
זו גישה מוטעית, כי בהחלט יש מה לעשות.
בראש ובראשונה צריך לברר את מקור ההפקרות הזאת, שבני נוער רבים נופלים קרבן לה. הדברים המתפרסמים בתקשורת הם קצה הקרחון של בלבול ושל אובדן המצפן המוסרי המטלטל צעירים רבים מאוד.
שדרים הרסניים
כמעט בכל פעם שאירועים כאלה מתרחשים אנו שומעים את ההורים ואת קרובי המשפחה נדהמים ומדברים על ‘ילדים טובים’.
האמת, הם צודקים. מדובר בילדים טובים, בנוער נהדר, בנשמות יקרות. אבל בלבלו אותם. זרקו אותם לתוך ים גועש ולקחו מהם את העוגנים ואת המצפן. מה הפלא שהם אבודים.
העולם בימינו משדר לצעירים שני שדרים מרכזיים: א) “עשה מה שטוב לך”. ב) “חולשותיך ומגרעותיך הן אתה”. אם יש לך תכונה שלילית כלשהי, ככה נולדת. אם יש לך נטייה להתנהגות לא תקינה – אשמים בכך הבית, הסביבה, אירועים שעברת; לא אתה.
שני המסרים הללו הרסניים במידה שקשה להעלותה על הדעת. האחד משלים את חברו ושניהם יחד יוצרים מעגל קסמים השומט את הקרקע מתחת רגלי הנוער.
המסרים האלה מפומפמים בעוצמה רבה בכל ערוץ אפשרי – בתקשורת, בתרבות, בספרות, במוזיקה – וקשה מאוד לפתח חשיבה עצמאית מולם.
היהדות אומרת בדיוק את ההפך: א) עשה את מה שראוי ונכון ולא את מה ש’טוב לך’ (כרגע). ב) חולשותיך ומגרעותיך אינן אתה, אלא אתגר הקורא לך להתגבר ולנצח את החולשות.
אם אני ממוקד במה ש’טוב לי’, הרי שאני מרכז ההוויה וכל העולם נועד לשרת אותי ולאפשר לי להשיג את מה שיעשה לי ‘טוב’. לעומת זה, אם המוטו הוא שעליי לעשות את הראוי והנכון, הרי שאני בעל תפקיד הנושא שליחות, ומחובתי למלא את המוטל עליי.
אם אני יכול לפטור את מגרעותיי באמירות ‘כזה אני’, ‘ככה נולדתי’, ובוודאי אם אני יכול לספר לפסיכולוג סיפור מרגש על קשיים שעברתי – בכך פרקתי מעליי אחריות למעשיי, ושמטתי את יסוד הבחירה, שהוא מותר האדם מן הבהמה.
יש לי תירוצים והסברים לכל דבר, ושורה של אשמים – רק לא אני.
זמן לקריאת השכמה
תוסיפו על כל זה את ההתעלמות העקרונית של מערכת החינוך מהאמונה בבורא עולם ומההכרה שיש ‘עין רואה ואוזן שומעת’, וקיבלתם את הבלבול בשלמותו.
ככה צומח נוער שממוקד בעצמו ובמה ש’עושה לו טוב’; את כל מגרעותיו הוא משליך על אחרים; ואת עוגן האמונה נטלו ממנו.
גם בתוך כל התוהו ובוהו הזה אפשר לפגוש בני נוער נהדרים, ערכיים ומוסריים, שהצליחו לגבור על שטיפת המוח של ימינו, ולשמור על צלם אנוש. אבל כואב הלב על מי שנטחנים בתוך תעמולת הבלבול ומאבדים את דרכם.
אולי הגיע הזמן לקריאת השכמה?