פסק זמן מהטילים בחצי האי קרים • ביקור בארצו של פוטין I טור
1.
כשניתקו גלגלי מטוס אירופלוט מהמסלול בשדה התעופה על-שם בן גוריון, בדרך למוסקבה, הייתה מלחמת ‘צוק איתן’ בשיאה.
מטרת נסיעתי המקורית הייתה להיפגש עם נשיא המעצמה הרוסית, ולדמיר פוטין, ואחר-כך לבקר באדמה אותה סיפח רק לפני חודשים ספורים – חצי האי קרים. אצלו, מן הסתם, איש אינו מעז ‘לצייץ’ לא לפני כיבוש ובטח לא אחרי, חשבתי לעצמי. אבל עד שלא ראיתי זאת בשטח, לא ידעתי עד כמה אני צודקת.
את הדרך חזרה, ביום שישי, עשינו עם פחד בלב שמא האזעקות וירי הרקטות ידחו את נחיתת המטוס בכמה שעות וינחיתו אותנו בקפריסין. הצלחנו לחזור בזמן, לא לפני שהמטוס טס בנתיב שונה בשמי הארץ – צפונה מתל-אביב בואכה אזור השומרון, יציאה דרך כביש 6 צפון, היישר אל נתב”ג.
אז נכון שההיסטוריה של חצי האי קרים אינה זהה במאת האחוזים להיסטוריה של ויו”ש, ובכל זאת, ב-16 במרץ החליטה רוסיה, בבוקר לא בהיר אחד, להשתלט על האי. כארבעה חודשים אחרי, כשהגענו לשם וראינו את השקט והפסטורליה ברחובות, התקשינו להאמין שזה אפשרי. נכון, חיילים ניצבים בזוגות כמעט בכל קרן רחוב, ובכל זאת – אין אירועים אלימים, אין כל התנגדות בשטח.
ככה זה כשאתה פוטין.
במלחמת העולם השניה הובלו יהודי חצי האי אל מחנות ההשמדה בדיוק כמו יהודי אוקראינה, ובאותה אכזריות. מיד אחרי המלחמה סופח חצי האי לרוסיה. בשנת 1954 החליט ניקיטה חרושצ’וב להעניק את השטח, כמעט על מגש של כסף, לרפובליקה הסוציאליסטית האוקראינית. באותן שנים הייתה אוקראינה חלק ממדינות חבר העמים, כך שהשליטה עליה התבצעה מהקרמלין בכל מקרה, ובכל זאת הרישומים שונו בהתאם.
זה מה שהקפיץ את העולם המערבי במרץ האחרון, כשפוטין החליט לשנות עובדות בשטח. החרמתה הכלכלית של רוסיה הייתה רק אחד הצעדים לתגובה. אלא שכל צעד לא הצליח להפחיד, ולו במשהו, את פוטין. למרות שבאשר לסיפוח חלקה המזרחי של אוקראינה, חלום רוסי נוסף, נראה שהוא עצר, והלחץ פעל את פעולתו. אם בתקופת הסיפוח לקרים דובר שהפרלמנט במוסקבה הורה להפעיל את הצבא גם באוקראינה, כדי להגן על האזורים בהם מתגוררים רוסים רבים, הרי שלאחרונה עצר פוטין את היוזמה.
עצר, אבל קרים כבר שלו. והעולם, גם אם לא שותק, לא עושה צעד ממשי כדי למנוע זאת. האם אילו היו שותלים לגופו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, את האומץ של פוטין, הכול אצלנו היה נראה אחרת?
יש רבים בישראל הסבורים כך.
2.
ברשימת המוזמנים לשיחה אישית בקרמלין עם ולדימיר פוטין היו הראשון לציון הגאון רבי יצחק יוסף, והרב הראשי לשעבר, רבה של תל-אביב יפו, הגאון רבי ישראל מאיר לאו – האיש שהרבה מעבר לתואר כזה או אחר, הפך לאישיות המוזמנת לטרקליני שועי עולם. אליהם נלוו עוד 15 רבנים מרחבי מדינות אירופה, החברים ב’מרכז רבני אירופה’.
בעיני, למרות שלא מצאתי לכך אישור רשמי, מדובר בצעד המהווה ‘אצבע בעין’ לארה”ב בכלל, ולנשיא ברק אובמה בפרט.
בראש משרד החוץ של ישראל עומד ידיד של פוטין, יו”ר ישראל ביתנו (המשוחררת). קשה להניח שרב ראשי במדינת ישראל יכול לצאת אל מדינה שלמשרד החוץ יש אינטרס להחרימה. אל הרב הראשי נלוו שומרי ביטחון, המלווים כל אישיות רמת מעלה מישראל בחו”ל.
גם הרב לאו אינו אחד שנענה לכל הזמנה, וכשהוא מסרב – הוא יודע לסרב. “כשהזמינו אותי להגיע לותיקן, סירבתי”, סיפר, ולא בלי לדעת שיש אחרים שנהגו אחרת. בעיניו, אסור להגיע לשם. “העדפתי להיפגש עם האפיפיור במרחק גדול משם, ובלבד שלא להיכנס למבנה ההוא”.
גם שגרירות ישראל ברוסיה נטלה חלק רשמי באירועים. השגרירה דורית גולנדר הופיעה בטקס חנוכת בית הרבנות הראשית לרוסיה, טקס בו השתתפה משלחת הרבנים רגע לפני שיצאה לקרמלין לפגישה המיוחדת, מלווים ברב לאזאר.
צילום: אלי סגל
דורית מונתה לפני כשלוש שנים כמינוי אישי של ליברמן ובמסגרת המינויים הפוליטיים. בתפקידה הקודם ניהלה את תחנת רדיו רק”ע בשפה הרוסית. מנקודת מבטי, למישהו בישראל היה עניין בכל האירועים במוסקבה וקרים. עשיית שריר, נוסח ליברמן. בעדינות, אבל בנחישות.
3.
קצין הביצוע של הפרויקט, היה, איך לא, רבה הראשי של מוסקבה, הרב בערל לאזאר. עם השנים הפכו פוטין-לאזאר לידידים החובקים אינטרסים משותפים לא מעטים. לא בכדי טרח פוטין להעביר למוזיאון היהודי במוסקבה ספרים מ’ספריית שניאורסון’, ואף הגיע להשתתף בטקס הפתיחה של המוזיאון. לא בכדי טורח הרב לאזאר להזמין את הרבנים, להפגישם עם פוטין, דווקא בימים רגישים אלו. לעין התקשורת.
לכל זה יש משמעות הרבה מעבר להדלקת נרות חנוכה סמוך לקרמלין, ואת הרווח קוצרת כל יהדות רוסיה, הנהנת משקט, ממינימום תופעות אנטישמיות, וחופש דת נרחב.
לראות את המרכז היהודי התוסס, בלב ליבה של עיר הבירה מוסקבה – המבנה רחב הידיים ורב הקומות של בית הכנסת מרינה רוצ’ה, לצד מפעלי החסד, המוזיאון, בתי הספר, הישיבות – כל אלו ועוד מתאפשרים בעיקר בזכות העובדה שמישהו מעלה מעניק אור ירוק.
את האור הירוק הזה ביקשו הרבנים, בעצם הגעתם מישראל לרוסיה, לתחזק ולשפץ. כי ברוסיה, שום דבר אינו מובן מאליו. תחשבו על זה במונחים של כמה עשרות שנים לאחור.
4.
הסיפור לא ממש חדש, אבל לשמוע אותו בליבה של מוסקבה, מפי הראשון לציון ולהיזכר מה הביא את הגר”ע יוסף זצ”ל לומר על ‘הבית היהודי’ בית של גויים – זה כבר משהו מעניין.
וכך סיפר הרב יצחק יוסף בנאום באירוע ההתוועדות במרינה רוצ’ה:
היה זה הרבה לפני שאבא הפך לרב ראשי. שבועיים בכל שנה, בזמני הרישום, הוא היה נוסע באוטובוסים דרומה כדי לפעול למען העברת ילדים לבתי ספר חרדיים. היה לוקח טפסים מהחינוך העצמאי ומביא להורים, שואל אותם איפה בן שלך לומד, ומשכנע להעביר.
פעם יצא לו לנסוע יחד עם הרב שלמה לורנץ ז”ל. הוא סיפר לו שקיבל איומים מראשי המפד”ל. “אתה רוצה להתקדם? להיות אב בית דין? משהו? אם תמשיך להעביר ילדים ל’אגודה’ נעצור לך כל סיכוי כזה”.
אבא סיפר על זה לרב לורנץ, ואמר לו: “אני ממשיך, לא מתחשב”.
“אולי זו פרנסה ואסור לך?” – ניסה הרב לורנץ.
“זה פיקוח נפש לציבור הספרדי”, השיב לו האב, “אני מוכן לוותר על הקידום”.
אז האיום לא עבד, הקידום של הרב זינק למקומות שראשי המפד”ל לא יכלו עוד לשאתם. ובכל זאת, הוא מן הסתם נותר כזיכרון חי במוחו של הרב, שלימים הפך לרב ראשי, והרבה יותר מכך – לענק הענקים של יהדות ספרד המפוארת.
האם נזכר הגר”ע בסיפור הזה כשאמר, ערב הבחירות האחרונות לכנסת, שהבית היהודי הוא בית של גויים? מי יודע. אבל בהחלט, יתכן שכן.
5.
במהלך הדרך משדה התעופה בקרים, אליו הגענו עם מטוס ממשלתי-רוסי, ועד לעיר סבסטופול, עיר נמל ונופש, ניסיתי לעמוד על טיבם של נופי המדינה. “קרים מדינה יפה”, היו שאמרו קודם לכן. אז ככה: נכון שסבסטופול עצמה יפה, כולל דמיון לעכו עם נגיעות חיפאיות, אבל בשטח עצמו, לא משהו.
נופים ירוקים יש והרבה, גם עיירות ציוריות כמו אלו הממלאות את אוקראינה. שום דבר שמזכיר את בנייני הפועלים הענקיים בהם מלאה רוסיה – אבל שוויץ, זה לא.
צילום: אלי סגל
את המשלחת שהובאה לקרים לכבוד האירוע ליוותה שיירה של ניידות משטרה שפילסו את הדרך לפמליה, שבראשה נסע הרב לאזאר, כשרמקול המשטרתי מכריז ‘פנו את הדרך’. הייתם צריכים לראות ציות מהו. לא הייתה מכונית שניסתה להתחכם. כולם זזו, יותר נכון זינקו הצידה. עבורי, כיהודיה, זה היה מרגש לראות את הכבוד שמנחילים כאן לרבנים.
בסבסטופול עצמה יש מלונות, נמל, והרבה אתרים תיירותיים, אנדרטאות ועוד. חוף הים נשקף מכמה מהגבעות, והופך אותה לעיר ייחודית. אין ספק, מדובר בפיסת קרקע אסטרטגית עבור רוסיה. גם התיירות משחקת תפקיד.
עבורי, כעיתונאית חרדית, עניינה יותר הזווית היהודית. מתברר שאין הרבה ערים בהם מתגוררים יהודים, והם מתרכזים בעיקר בשניים-שלושה מקומות – סבסטופול הוא אחד מהם.
את אחד מהם פגשתי בכניסה לאירוע הזכרון לרגל 72 שנה לטבח ביהודי קרים בידי הנאצים ועוזריהם. הוא סיפר שהוא מנהל חברה גדולה בסינגפור, שהגיע לכאן רק לעונת החופש הקצרה. בת זוגתו היא גויה מהמקום. הוא עצמו מתעניין מאד בעבר היהודי, ביקר במוזיאונים המסקרים את ההיסטוריה היהודית, וגם באושוויץ.
ומה באשר לילדיו העתידיים, שיוולדו לגויה? ניסיתי לגשש. ובכן, תשובה חד-משמעית לא הייתה לו.
זו דוגמא מדוע לא קלה עבודתו של שליח חב”ד בעיר, הרב בני וולף. הוא, ורעייתו בלה, קיבלו את פנינו בחיוך ענק. הם היו גם אלו שהופקדו על ארגון הארוחה הכשרה.
על מרפסת של אחד המלונות היותר מפוארים, הממוקם על החוף, הצלחתי לתפוס שיחה עם בלה, וגם עם מוסיה, בתה בת ה-11. אומרים, שילדים מספרים את האמת. אז אם תתעניינו, לשאלתי מה אומרים ההורים בבית – מי עדיפה להם, רוסיה או אוקראינה? היא השיבה בלי להסס: “לא מדברים על זה בבית בכלל…”
ואולי זה מה שקורה ברוסיה. לא מדברים על דברים כאלו, אולי אפילו גם לא חושבים.
6.
בין לילה הצטוו תושבי קרים להמיר את המטבעות שברשותם מגריוונה לרובל. ולהחליף דרכון. ותעודות זיהוי.
פתאום אתה נכנס לחנות ומשלם בכסף ‘אחר’. פתאום המחירים מזנקים, שהרי לא ערך כסף כזה כערך כסף אחר. אחר-כך אתה מגלה שחנות שהייתה בבעלות אוקראינית נסגרה בין לילה. לא ברור למה ועל מה. פתאום אתה לא יכול להמריא לישראל, או לכל מדינה אחרת – ישירות, כי קרים עצמה מוחרמת בינלאומית, ואתה חייב לבצע ‘סיבוב’ – דרך רוסטוב שברוסיה, או דרך מוסקבה. גם אנחנו, במטוס הממשלתי, סובבנו את אוקראינה רק כדי לרדת דרומה ולהגיע אל קרים. דרך שאורכת פחות משעה, הפכה לנסיעה בת שעתיים ויותר.
ועדיין, למרות הכול, משיחות עם תושבים שם – טוב להם. רובם היו מחוברים לרוסיה עוד קודם לכן. לא רבים מהם הבינו מדוע הם חלק מאוקראינה, והחיבור החדש למוסקבה נראה להם טבעי.
צילום: אלי סגל
אל קרים עצמה הרבנים מישראל לא הגיעו. אבל עצם הגעת רבנים מרחבי אירופה כולה, דיברה בעד עצמה. הנה, למשל, רבה של מילאנו, הרב גרשון מנדל גרליק, יליד מלטה שבקרים, שגדל כילד תחת המגף הקומוניסטי, טולטל כנער בשנות השואה לרוסיה, עבר מה שעבר, ובסופו של גלגול הפך לרב באיטליה.
עצם הגעתו לקרים, ועוד קודם לכן לפגישה עם הנשיא פוטין, מדברת בעד עצמה. משהו השתנה ברוסיה. ולטובה. עד כמה השתנה? מי יודע. רק התושבים היהודים יודעים. ומי שיודע – אינו מדבר. כלומר, מדבר רק לטובה.
7.
חזרתי לארץ, אל הטילים. חייתי באשליות שמודיעין עילית, מקום מגורי, תישאר מחוץ לטווח האזעקות – וטעיתי.
וגם אל השטיקים והתככים של הפוליטיקה הישראלית.
בבית היהודי היו מי שהתאמצו להסביר לי, ביום שני האחרון, כי הנסיגה שלהם מחוק הגיור (של אלעזר שטרן מ’התנועה’) היא ממש לא בשל מכתבו הנוקב של הראשל”צ הגר”י יוסף (מכתב אותו פרסמנו לראשונה באתר), כי אם בשל קריאתו של הרב חיים דרוקמן…
בין לבין, היו עסוקים שם בתלונות על החוקה, שלא כולם מרוצים ממנה, אבל חלקם מבינים שאי-אפשר לעצור אותה.
בש”ס הייתה אפילו הסכמה (ראשונה במספר, וכפי הנראה גם אחרונה) בין היו”ר אריה דרעי לבין היו”ר הקודם אלי ישי על הצורך לתקוף יותר בעזה.
וביהדות התורה השתדלו, כמו שהם תמיד משתדלים, לשחק אחדות שורות.
בין לבין, נתניהו החליט שלא לחקות את פוטין, ולמרות קריאות ה’תקוף תקוף’ של ליברמן ובנט, נהג באיפוק ובשיקול דעת, אבל לא התאפק מלפטר את סגן שר הביטחון דני דנון.
אז נכון שלא יפה לתקוף ממשלה וראש ממשלה בעת מלחמה, אבל בעת מלחמה להשאיר את משרד הביטחון בלי סגן?
ובכלל, כעת יאיימו על כיסאו דני דנון את גדעון סער יחדיו.
אולי מכך נולדה הבדיחה שרצה ברשת שהוא הציע את התפקיד ל…אריה דרעי – וזה אחרי שדווקא אלי ישי כל כך התאמץ להשיג מאות כרטיסים לתושבי הדרום, לכניסה לפארק נחשונית – חינם אין כסף. אבל מי אמר שיש צדק בעולם.
למזלו של נתניהו מסיימת הכנסת את מושבה בעוד כשבועיים, לא לפני שהיא מכתירה את נשיא המדינה הבא בטקס רשמי וחגיגי. את הפגרה הוא ישרוד.
החגיגה הצרמונית תיפתח מחדש במושב החורף הבא.
תגובות
אין תגובות