לאור זעקות השבר מצד ‘התנועה לאיכות השלטון’ ועוד כמה עיתונאים על כך שמנהלת הלשכה שלי, לשעבר מנהלת בפועל של לשכת מנכ”ל משרד הכלכלה, היא גם בת דודתי, מצאתי לנכון להוסיף עוד קצת ‘חומר משפחתי’ לעיתונאים.
יש לי משפחה גדולה, אז זה יהיה קצת ארוך.
•
כשנכנסתי לכנסת, הכרתי את אורית משה. אורית הייתה בעבר היועצת של חה”כ דוד צור (קדימה), ובזמן שהכרתיה – יועצת של סגן השר ז’קי לוי. נוצרה בינינו כימיה, ובאחת השיחות אף גילינו כי יש בינינו קרבה משפחתית מסוימת (אינני יודע לעמוד על טיבה, אך אם אחד העיתונאים החרוצים ינסה – אני בטוח שיצליח).
משנבחר ג’קי לוי לראשות עיריית בית שאן, המשכתי לשמור על קשר עם אורית, מתוך תקווה שאם אתמנה לשר, דבר שמביא איתו גם את הרחבת הצוות הקרוב, אשקול לצרף אותה. ואכן, כך היה – ואורית היא היום חלק מהצוות.
אם כבר מדברים על ג’קי לוי – גם הוא קרוב משפחה שלי: בן הדודה שלי המתגורר בפריז, נשוי לקרובת משפחה שלו. תמיד ידעתי שיש לי קרבה לאביו, דוד לוי.
כשהושבעתי לכנסת, זכיתי לברכה ממקום לא צפוי: שר האוצר משה כחלון, שבא לברך אותי, אמר שהאחיות שלו התקשרו ואמרו לו שילך לברך את קרוב משפחתו (אחיו המנוח של אבי היה נשוי לקרובת משפחה של כחלון, גם היא לצערי כבר איננה עימנו). אז גם כחלון קרוב משפחה.
בבחירות האחרונות לראשות לשכת עורכי הדין לא התערבתי. לא רק משום שכבר הייתי שר משפטים, אלא גם בשל הסיבה המדהימה הבאה: שני המועמדים (עוה”ד אבי חימי וציון עמיר) הם לא רק ידידים טובים שלי וקולגות לשעבר – הם גם קרובי משפחה שלי!
אבי, קרוי על שם סבו אברהם חימי ז”ל, שהוא אח של סבתא רבא שלי, מצד האמא; וציון, שדודו היה נשוי לדודתי עליה השלום, מצד האבא.
כן, משפחה גדולה.
אבל עכשיו, כשמיציתי (אני חושב ומקווה) את כל הגילוי הנאות לגבי קרובי המשפחה שיש להם קשר כזה או אחר למשרד המשפטים, חזרה לנרקיס, מנהלת הלשכה.
•
כשאדם מתמנה לשר, הוא צריך להרכיב לשכה. הלשכה מורכבת ממשרות אמון. כלומר, בהגדרה: אנשים שהשר מכיר ונוצרו ביניהם לאורך השנים יחסי אמון.
נרקיס היא, בעוונותיה, לא רק בת דודה שלי, היא גם האדם היחיד שהכרתי שיכול ומעוניין למלא את התפקיד.
יכולה – כי היא ניהלה בפועל את לשכתו של מנכ”ל משרד הכלכלה, שזה הכי קרוב לניסיון רלוונטי שנמצא במעגל ההיכרויות שלי; רוצה – משום שהיה לה טוב איפה שהייתה, אלא שבאה לבקשתי כדי לעזור לי לתפעל את הלשכה, עבודה בשעות מרובות וקשות, תמורת השכר המדהים בן 4 הספרות שהיא מקבלת. ברוטו.
קראתם נכון: ארבע ספרות. ברוטו. הו “השחיתות”.
אבל, למרות שבהגדרה של ‘קרובי משפחה’ בחוק הרלוונטי, יחסי הקירבה בינינו אינם אוסרים את העסקתה, רציתי להיות “יותר צדיק מהאפיפיור” וביקשתי מהיועמ”ש חוו”ד כתובה שהדבר כשר, תקין, חוקי – הכל גלוי, הכל שקוף, הכל לפי הספר – למהדרין שבמהדרין. וכך היה.
לא הסתרנו את הקשר בינינו, לא בפייסבוק ולא בשום מקום אחר. לא בדיוק החומר שממנו עשויים פרסי פוליצר או סקופ המאה.
•
והנה משהו מאחורי הקלעים: כבר לפני שבועיים פנה אליי עיתונאי אחר שכולכם מכירים, עם אותו הסיפור. הוא קיבל את כל העובדות. בהן צדקי, לא ביקשתי ממנו שלא לפרסם, הוא החליט בעצמו לאחר שבחן את העובדות לאשורן. הוא הבין שאין פה עניין. שהכל נעשה על פי החוק, כמקובל ובליווי משפטי לפי כל כללי המנהל התקין.
עכשיו גם אתם מבינים שיש פה גורמים אינטרסנטיים שעומדים מאחורי הסיפור, הפונים לעיתונאים שונים ומבקשים להטיל בי דופי מסיבות לא ענייניות.
אז, אני יכול להבין מדוע מי שקורא רק את הכותרת, ולא את כל הנסיבות, יעקם את האף. ‘חוקי – כן, ראוי – לא’, כפי שכתבו בפוסט בתנועה לאיכות השלטון.
מה חבל רק, שמי שחרטו על דגלם את טוהר המידות וניקיון הכפיים, לא טרחו לעשות את המעשה ההגון המינימאלי – לבקש ולקבל תגובה.
אז הנה, לטובת מי שהאמת מעניינת אותו, והנפוטיזם מטריד אותו (ואכן ראוי שיטריד, כשמדובר בתופעה, במשרות ציבוריות בשכר מופקע, ובמשרות מסוימות במקומות מסויימים, לא כשהמדובר במשרת אמון), הנה האמת כולה, ומכאן עשו עם זה כרצונכם.