איני יודע אם זו תופעה כוללת או שזו רק מכה פרטית שנחתה על ראשנו: המעלית בבניין שבו אני מתגורר התחילה לקרטע. ביום-יום היא עובדת מצוין. אבל אז מגיע רגע שנמאס לה, והיא יוצאת להפסקה בלי דד-ליין.
גורמים המקורבים לוועד הבית הדליפו לי שמדובר על ממוצע של תקלה אחת ליומיים. זה נמשך כבר חצי שנה. הסטטיסטיקה לא פסחה על אף אחד. כל הילדים שלי כבר הספיקו לבלות דקות חשוכות במעלית, ושרדו את התופת. למעשה הם אפילו יצאו ממנה מחושלים יותר משנכנסו.
תארו לעצמכם, אתם מכניסים ילד למעלית בגיל שבע, יוצא לכם אחרי כמה דקות ילד בן עשר. נדמה לי שבעתיד נוכל למצוא כאן איזה פתרון מרחיק לכת עבור בעיית החופש הגדול על ידי שנזניק את הילד כמה שנים קדימה. רק צריך לשים לב שלא יתקע שם מדי הרבה זמן, כי אז הוא עלול לקפוץ יותר מדי שנים קדימה ולצאת גלעד שליט.
כל פעם שאחד הילדים נתקע, אני מחליף מקצוע. מעיתונאי אני נהיה נואם דגול. למעשה אחד הנאומים שלי, הידוע כנאום ה’מעלית, עומס, וקצר חשמלי’ מתחרה עם נאומו המפורסם של צ’רצ’יל ‘דם יזע ודמעות’. מאחורי הדלתות הסגורות אני פותח בדרשה חוצבת להבות על כמה הכול זה רק דמיון, והחושך שהוא רואה, או יותר נכון לא רואה, זה הבל הבלים. כמו שכבר כתב שלמה המלך, כמו שבעלי המוסר הדגישו תמיד. אם המשגיח שלי היה שומע את זה הוא בטח היה גאה בי. אבל הוא לא ישמע את זה. כי הוא כבר מבוגר, וקשה לו לעלות מדרגות. ולהביא אותו אליי הביתה במעלית – כבר הבנתם – זה לא משהו שאני אעשה לו. נכון שהיו לנו יחסים מורכבים, אבל לא עד כדי כך.
פעם אחת אפרים נתקע, ואני נתתי את אחד הנאומים הטובים של חיי. פתחתי בסדרה של צעקות מקומה 2 אל תוך פיר המעלית שנתקעה בקומה מינוס 1: “תחשוב כאילו שאתה שוכב במיטה שלך בלילה, עוצם את העיניים ומנסה להירדם”.
כמה דקות אחר כך המעלית חזרה לפעול, אבל הילד לא רצה לצאת. “תחשוב שכבר בוקר ואתה לא מצליח להעיר אותי” הוא אמר.
•
לאורך כל התקופה רק אדם אחד הצליח להימלט מן התופת: אני. עד השבוע לא נתקעתי אף פעם. וזה לא שאני לא עושה שימוש במעלית. להיפך, אני אחד הפעילים בה. כל בוקר אני יוצא מהבית, יורד במעלית, נזכר ששכחתי את המפתחות של האוטו, עולה בה חזרה, לוקח את המפתחות, יורד שוב, מגלה שלקחתי את המפתחות של הרכב הישן, עולה שוב, לוקח את החדש, יורד, מגלה ששכחתי את הארנק, מתלבט מה עדיף: לרעוב כל היום או לעלות שוב. מחליט מה שמחליט.
ולמרות השימוש המאסיבי שלי במעלית, עד השבוע מעולם לא נתקעתי. אתוודה ואומר כי בעומק ליבי הסתובבי גאה קצת על שהצלחתי לתקוע טריז בעין הסטטיסטיקה. כמו איחורים של מטוסים: לכול מי שטס בעולם יש סיפור על מטוס שאיחר או חיסר, ורק לי לא.
השבוע הצטרפתי ברוב רושם לתקועים. ומה שלמדתי במעלית השבוע זה שאם יש דבר שגרוע יותר מלהיתקע במעלית זה להיתקע במעלית עם שכן. אתם מביטים זה לזה בעיניים וחושבים בלב על המשפט המפורסם שאומר שאם לא תהיו תלויים זה בזה, תהיו תלויים זה לצד לזה. למרות שבעצם בזה הרגע אתם כבר תלויים.
כך זה נראה: אתם פתוחים בכבוד האכסניה, שואלים זה לשמו של זה, ואפילו לוחצים ידיים. למה כל כך מהר? כי זה הרבה יותר סטרילי ללחוץ ידיים ברגעים הראשונים, מאשר בהמשך, כשהחום בתוך הקופסה עולה ושניכם כבר סחוטים מזיעה.
“אתה יודע מה”, אמרתי לו אחרי שיחת מעלית ארוכה, “אתה דווקא שכן נחמד. חבל שלא הכרתי אותך כבר לפני שנה שעברת לגור כאן”.
“אני גר כאן כבר תשע שנים” הוא אמר.
מאז אני משתמש רק במדרגות. השכן כבר לא מדבר איתי. אני מתלבט בין שלוש סיבות: א. כי הוא עולה במעלית אז אנחנו לא נפגשים. ב. כי הוא פגוע. ג. בגלל שרזיתי מהמדרגות והוא כבר לא מזהה אותי.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בקהילה’