ילדים משחקים בירושלים, זקנים יושבים בחוצותיה. אז על מה האבל?

הרב מנחם ברוד
|
ט"ז תמוז התשע"ט / 19.07.2019 01:03
מקור כל צרותינו היא הגלות שהחלה לפני כאלפיים שנה ושעדיין לא בא קיצה. לכן אנו אבלים בשלושת השבועות ומייחלים לבוא הגאולה

בשנים הראשונות אחרי קום המדינה עלתה השאלה על פשר ימי האבל שאנו מציינים בין שבעה-עשר בתמוז לתשעה באב.

בחוגים מסוימים השתררה תחושה שהגלות כבר מאחורינו. הנה חזרנו לארצנו, וזו נבנית ופורחת. ילדים משחקים ברחובות ירושלים, וזקנים וזקנות יושבים בחוצותיה.

אם כן, על מה הצום והאבל?

אף היו מי שהציעו לערוך שינויים בנוסח התפילה. איך אפשר לומר בתפילות המועדים “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, בשעה שאנחנו נושאים את התפילה מבתי כנסת יפים ומפוארים שנבנו בארצנו? מה משמעות הבקשה בברכת המזון “הרחמן הוא ישבור עול גלות (או עול הגויים) מעל צווארנו והוא יוליכנו קוממיות לארצנו”, בשעה שאנו חיים כבני-חורין בארצנו?

הייעוד המצפה לנו

חלפו השנים ואט-אט חלחלה ההכרה כי המושג גלות אינו מצטמצם לשאלה אם העם היהודי מתגורר באירופה, במרוקו, בתימן, באמריקה או בארץ ישראל. ‘עול הגויים’ יכול להתקיים גם כשיושבים בירושלים. אכן, זכות נפלאה זכינו, שהקב”ה השיב מיליוני יהודים לארץ הקודש, ואולם הגלות עדיין תקועה עמוק בתוכנו.

הגלות, במהותה הפנימית, היא מצב כולל שאינו תקין. מאז החורבן שרויים העם היהודי בפרט והעולם בכלל במצב משובש, לא נכון, לא נורמלי.

העובדה שלפעמים נדמה לנו שהכול שפיר – היא עצמה חלק משיבושי הגלות, שהחושך נדמה לאור והמר למתוק.

ההגליה הפיזית של עם ישראל מארץ ישראל היא רק אחד מביטוייה של הגלות הכוללת. עיקרה של הגלות הוא הסתר האמת ושיבושם של הדברים. מכיוון שיש גלות, גלה עם ישראל מארצו; חרב בית המקדש; יש אנטישמיות; הרע גובר והטוב מתמעט.

הגלות מביאה לידי כך שרוב הפוטנציאל האנושי מופנה לאפיקים שליליים ולא חיוביים. בגלל הגלות יש כל-כך הרבה פירוד לבבות ושנאת חינם. חורבן הבית הוא הסיבה שחיי תורה ומצוות עלולים להיתפס כעול, במקום שיהיו הדבר הטבעי והנעים ביותר. כל אלה הם ביטויים של אותה גלות.

מקור כל צרותינו היא הגלות שהחלה לפני כאלפיים שנה ושעדיין לא בא קיצה. לכן אנו חורתים את תודעת הגלות עמוק כל-כך בנפשנו.

שכן רק כאשר זוכרים וחוֹוים היטב את הגלות יודעים מהי מהותו האמיתית של העם היהודי ומה הייעוד הגדול הצפוי לו.

שיבת השכינה

ימי בין המצרים משמשים תמרור זוהר לכל השנה כולה. שלושת השבועות הללו הם תזכורת שעלינו לשנן בכל יום ובכל שעה. יהודי צריך להחדיר בנפשו את ההכרה שהמצב הקיים הוא גלות, מצב לא טבעי ולא נורמלי. יהודי צריך להשתוקק שכבר תבוא הגאולה.

הדגש בתפילותינו איננו על שיבת העם לציון, אלא על שובו של הקב”ה לשכון בתוכנו. “ולירושלים עירך ברחמים תשוב” – אנו מבקשים את שובו של הבורא לירושלים.

בכל תפילה אנו מתחננים: “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” – הציפייה היא לשובה של השכינה לשכון בציון.

זו הגאולה שאנו מייחלים לה ומצפים לבואה במהרה בימינו.