יש מנצחת אחת למערכה הנוכחית בעזה, והיא לא ירתה אפילו כדור

שני יעדים שמצויים ברשימת התפילות של אזרחי מדינת ישראל, לא יושגו במערכה הזו. שלטון החמאס לא יתמוטט, ואיום הקסאמים לא יוסר. ספק רב אם ישראל אף תצליח להוריד את החמאס והג’יהאד האסלאמי על ברכיהן ולהתפרק מרצון מהטילים ארוכי-הטווח, אלה שמאיימים על ראשון-לציון וצפונה. רק על הסכנה שזה יקרה, עלולות שתיהן לצאת לסיבוב קרבות נוסף.

המערכה הזו תיקח את ישראל ואת עזה לפחות כמה ימים נוספים, ולמרות זאת, כבר עכשיו אפשר להתכונן לחגיגות הניצחון. מי יחגוג? שתיהן כמובן. ישראל תגיד שהיא פגעה בארסנל הנשק של הפלגים הפלסטינים וזרעה בקרבם חרדה, שתגרום להם לחשוב מעתה לפני כל שיגור.

עבור חמאס, הניצחון הוא בהישרדות, וגם בעובדה שהם הצליחו לדחוס למקלטים כשני-שלישים מאזרחי ישראל. לא בהרוגים ניכר הישגו של החלש, אלא בשיבוש אורח החיים של מיליוני ישראלים, משדרות ועד נהריה.

הכרזות הניצחון, בשני הצדדים, הן לא יותר מסיסמאות. שהרי שתיהן הפסידו. מפקדי הזרוע הצבאית של חמאס, שמנהלים את המערכה מתוך מנהרות תת-קרקעיות שנחפרו בשנים האחרונות לאורך הרצועה ולרוחבה, ייצאו מהבור לתוך מציאות של מוות וחורבן. נוסף לכך שהם איבדו לוחמים, מטות וחלק ניכר מהתחמושת שאגרו, הם ושולחיהם בממשל חמאס, שהוא הריבון בפועל על עזה, עלולים לאבד גם חלק רב מאמון הציבור, שראשי חמאס הצליחו לבנות בדי עמל בשנים האחרונות.

בהפסדיה של ישראל קשה יותר להבחין. צה”ל פגע אמנם בתחמושת הרקטית של חמאס, אבל זו תתחדש בשנים הקרובות, בדרכים הידועות. בעוד שנה-שנתיים, כאשר המבנים בעזה ישוקמו, ומחסני הנשק יתמלאו, ושדרות תמשיך לספוג רקטות חו”ח, נשאל את עצמנו, איפה הניצחון. ישראל טרם החלה למנות את ההפסד למשק, את המפעלים ובתי-העסק ששותקו, את המיליונים שעלו הגיחות שם, והמגננה כאן.

תמונות קשות מתקיפות חיל האוויר וחיל הים, שאינן מובאות בפני הצופה הישראלי, ימשיכו להשחיר את התדמית המעורערת של ירושלים בעולם, וישמשו אמצעי לחץ הסברתי בידי יריביה. על הטראומה האישית שגורמות מלחמות טילים לדור הצעיר בשני הצדדים, ולא רק להם, איש לא ידבר באריכות – אבל גם היא חלק מן המחיר שנגבה מאיתנו.

נקמה “אוכלים” קר

המנצחת העיקרית בעימות היא מצרים, וזאת בלי שהיא תירה ולו כדור אחד. ישראל הגשימה עבורה את חלום הנקמה המתוק, מאז ביצעו קיצוניים בסיני את מעשה הטבח לפני שנתיים, ורצחו 16 שוטרים בגבול עם רפיח. מאותו לילה, סבלו המצרים בעקיפין מנחת זרועה של חמאס, ולא חדלו לסבול גם אחרי שהחרימו את כל נכסיה על אדמת מצרים. אנשי הזרוע הצבאית של חמאס סייעו בדרכים שונות לפלגים להילחם במשטר בקהיר, ולפגוע בחייליו בסיני ובערי מצרים.

את נקמתו, כמאמר הפתגם, אוכל הנשיא סיסי קר. ראש הממשלה שלו, איברהים מחלב, דרש אמנם מישראל להפסיק מיד את ההסלמה, אבל גם בעזה יודעים שאין זה אלא מס-שפתיים, שנועד להוציא את המצרים ידי חובה. כאשר יגיע הרגע לנצור את האש, יבקשו מהם הצדדים להיכנס אחר כבוד לזירה, ולתפור את הקצוות לקראת רגיעה.

וגם אם יבחרו ישראל וחמאס בגרמנים, באו”ם, בטורקים או ברשות הפלסטינית כדי לתפור את שרוול היציאה מן העימות, עדיין תישאר מצרים הנהנית העיקרית ממנו.

חמאס אכן ספגה הפעם מהלומה קשה, אבל דובריה מקפידים בכבודם העצמי ואינם נוהגים כמי שבכוונתם להיכנע. הם לא יסכימו לקבל פחות ממסמך דומה לזה שנוסח בנובמבר 2012, שהיה עבורם הישג. אותו מסמך, שסיים את מערכת “עמוד ענן”, הפתיע רבים: חמאס נאנקה תחת טילים, אבל בהסכם הרגיעה שיפרה את מצב האוכלוסייה בעזה וזכתה להקלות בסגר.

גם אחרי המערכה הנוכחית תמשיך חמאס להניף גרזן רקטי מעל ראשה של ישראל, ביחד עם המנוף הפוליטי: עד כמה שזה ייראה מוזר, ירושלים זקוקה לריבון יציב בעזה. המשך תפקודה של חמאס כשליטה בפועל על הרצועה הוא אינטרס ישראלי.

רבות מדברים אצלנו על “תמונת ניצחון”. אותו רגע מכונן, שיונצח על-ידי צלם עיתונות זריז ויצרוב בתודעת ההמונים את סיפורה של המלחמה. כמו נעלי החיילים המצרים שברחו במלחמת ששת הימים, או הטנקים הסורים החרוכים במלחמת יום הכיפורים. אבל בימים אלה, תמונות הקרב מבחינתו של צה”ל ניכרות היטב בעזה, והן אינן מחמיאות.

חמאס, לעומת זאת, רשמה תמונות כאלה לאלפים. במקלטים של נתיבות, בממ”דים של אשקלון ובחדרי המדרגות של תל-אביב. אם זה מנחם מישהו, תמונת ניצחון איננה מעידה בהכרח על ניצחון. אין בה כדי לרפא את השכול והיגון, ולעתים היא מחפה על מפלה.