אתמול הצטרפתי למשלחת בני ישיבות שיזם צעיר חרדי מקסים בשם אלי לינקר יחד עם ארגון ‘דוסים’ אל גזרת עוטף עזה, לצורך חלוקת מארזי ציוד חיוני לחיילים הפרוסים על קו האש.
התוואי בו נסענו בליווי ג’יפ ובו מפקד העוצבה, החל בנקודה הדרומית ביותר; שלומית שעל גבול רפיח, משם עבור דרך כרם שלום, סעד ונקודות פיזור נוספות, עד ליד מרדכי שבצפון הרצועה.
מה הבאנו איתנו? אלפי פריטי הלבשה תחתונה, גרביים, דאודורנטים, תרסיסי דוחי יתושים, חטיפי אנרגיה וממתקים, והכי חשוב עשרות מגשי פיצה טריים היישר מירושלים. היקף סחורה בשווי עשרות אלפי שקלים, תרומת אזרחים חרדיים פרטיים שלבם יוצא אל אחינו בשרינו החיילים המוסרים נפשם למען כולנו.
קשה לתאר את ההתרגשות בה התקבלנו, קשה לשחזר את הרשמים, החוויות, האנשים המדהימים שפגשנו בדרך, החיבוקים, אפילו הדמעות. אך כמו בטקס קבוע מראש, ריטואל אחד חזר על עצמו בכל נקודת מפגש; מלחמת התודות.
חייל: תודה רבה לכם, אין לי מילים.
אני: הגזמת, תודה לכם, לכם מגיע הרבה יותר.
חייל: לא לא, אנחנו חייבים להיות כאן זה התפקיד שלנו, אתם באים מהלב.
אני: אויש נו, זה המינימום הנדרש שנעשה למענכם שמוסרים את הנפש.
וכך הלאה והלאה, עד החיבוק המוחץ.
הדיאלוג החוזר הזה הזכיר לי את האגדה היפה על שני האחים, האחד ערירי והשני בעל משפחה, שהיו מגניבים לילה אחר לילה, זה לגורן של זה אלומות חיטים, זאת כי כל אחד מהם חש אך ורק את צרכיו וקשייו של רעהו. הערירי דאג לאח הנדרש לכלכל את משפחתו הברוכה, ובעל המשפחה כאב את צער בדידותו של אחיו. כשפגשו פתאום זה בזה לילה אחד וסודם המשותף נתגלה, נפלו זה על צווארו של זה, והמקום בו נפלו אלומות החיטים, מסיימת האגדה, זכה שייבנה בו בית המקדש. אתמול חשתי שאם נרצה אין זו אגדה. זו הרי המציאות האמתית שכולנו כל כך רוצים, אז מדוע לא בעצם?
וכמו אישור שמימי לתחושותיי, ניגן הרדיו ביציאה חזרה אל העורף את מילותיו של רבי אלימלך מליזענסק: “אדרבה, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם, ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בלבנו שום שנאה מאחד על חברו, חלילה”.
דומני שאין סמלי מכך כי על סף ימי בין המצרים שמתחילים היום ומציינים את חורבן בית המקדש בשל שנאת חינם, זכינו להוסיף חלק קטן לאהבת החינם שכולנו זקוקים לה כל כך. כך אני בטוח, נזכה לראות בקרוב גם בהפסקת אש המחלוקות הפנימיות. כי אנשים אחים אנחנו.