הסיבה האמיתית שלא נכנסים לעזה

בשעה ששורות אלה נכתבות עומדים חיילים על גבול רצועת עזה ומתחננים שכבר תינתן להם הפקודה להיכנס פנימה. איש מהם אינו שש אלי קרב. הם גם יודעים שזו תהיה מלחמה קשה, ושאולי לא כולם ישובו הביתה בריאים ושלמים.

אזרחים באזור הדרום, שהאזעקות והריצה למרחבים המוגנים משבשות את חייהם, מפצירים בקברניטים להיכנס לעזה ולהשלים את המלאכה. בעלי עסקים, שסופגים הפסדים כבדים, מצהירים שהם מוכנים לסבול כמה שצריך, ובלבד שהמערכה תסתיים בעקירת הטרור העזתי מן השורש.

האם ייתכן שמקבלי ההחלטות אינם מבינים את מה שמבין כל אזרח פשוט? גם לא נדרשת הבנה מעמיקה, שכן המציאות מדברת בעד עצמה.

עינינו הרואות כי בהפוגה שבין עימות לעימות האוייב מפיק לקחים ומצטייד בנשק בעל טווחים ארוכים יותר, וברור לגמרי שהעימות הבא הוא רק שאלה של זמן.

למה המתינו?

למעשה, בדיוק באותו מקום עמדנו עם פרוץ גל הטרור אחרי קמפ-דייוויד ב, לפני כארבע-עשרה שנים. לנגד עינינו התברר כי השטחים שמהם יצאנו בעקבות הסכמי אוסלו נהפכו לקיני מחבלים, שמהם יוצאים מרצחים לפוצץ אוטובוסים ומרכזים הומי-אדם בערי ישראל. היה ברור שאין מנוס מלהיכנס מחדש לכל המקומות האלה ולעקור את הטרור מן השורש.

אבל רק אחרי שעברו שנתיים וחצי איומות ונוראות, שבהן נרצחו יותר מאלף יהודים, במאות פיגועי תופת מחרידים, הוחלט לצאת למבצע חומת מגן, ששם קץ לשפיכות הדמים. פתאום התברר כי אפשר להכריע את הטרור ולמחוץ את קיניו, אם רק ניתנת ההוראה המתאימה.

אז למה המתינו שנתיים וחצי? התשובה עצובה וכואבת: כי חזרה לערי יהודה ושומרון משמעותה הייתה הודאה מצלצלת בכישלונה של קונצפציית אוסלו. כל ההנהגה המדינית והצבאית הייתה שותפה למהלך האסוני הזה, והאנשים האלה לא היו מסוגלים להודות בטעותם, עד ששפיכות דמים נוראה לא הותירה להם ברירה.

הפתרון ברור

זה בדיוק הסיפור של רצועת עזה. כאשר היינו שם התמודדנו עם ירי מרגמות ורקטות פשוטות וקצרות טווח, שאותן ספגו בעיקר תושבי חבל עזה. שלטנו במעברים, נכנסנו לתוך השטח בעת הצורך, ולא אִפשרנו להבריח או לייצר טילים מסוכנים יותר.

ואז נולד הרעיון ה’גאוני’ של ההתנתקות, ובתוך זמן קצר קיבלנו בסיס טרור המאיים על הארץ כולה.

הדרך האחת והיחידה לתיקון המצב היא לגדוע את תשתית הטרור הזאת עד השורש. זה מחייב לחזור אל הרצועה, לחסל את כל ראשי המחבלים, לפוצץ את כל הבונקרים ולהשמיד את הטילים ובתי הייצור שלהם.

אך בכך לא די.

אי-אפשר להיכנס ולצאת, אלא חייבים לקיים שגרה של ‘מכסחת דשא’, כדי להבטיח שכל התארגנות טרוריסטית תוכרת בעודה באיבה.

מהלך כזה משמעותו הודאה מהדהדת בכישלונה של קונצפציית ההתנתקות, ולזה אין ההנהגה המדינית והצבאית בשלה. לכן מסתפקים במבצעים נקודתיים, שאינם פותרים את הבעיה, אלא מביאים עלינו עוד ועוד סבבים של אלימות, שכל אחד ואחד מהם חמור מקודמו. וה’ הטוב ירחם.

• המאמר מתפרסם בגיליון הנוכחי של ‘שיחת השבוע’