‘הגננת המתעללת’: אתם שואלים, איך זה יכול לקרות? ובכן, נחשו מה

המוח לא מוכן לעכל.

תינוקות רכים, ריח של חלב, פנים מלאות ופתאום חולי נפש קיצוני כל כך. לאכול קיא, לחטוף דריכות בגב, שריטות בפנים.

מי היה מאמין? איך זה יכול לקרות?! איך זה יכול להיות שתינוקות קטנים כל כך צריכים לסבול כזו אלימות?!

ובכן, נחשו מה? לא רק שזה יכול, זה קורה. מאחורי דלתות של בתים. כאלה שנראים נורמליים.

נדמה שבעידן הזה, יותר מאי-פעם, בכלל לא משנה כמה הפאסון שלך קלאסי. אם יש פער גדול מדי בין איך שאתה בפנים לאיך שאתה בחוץ – בסוף יעלו עליך. רואים לך.

איך צריך להתנהג כולם יודעים להגיד, אבל להגיד זה לא מספיק. אנחנו נתבעים להיות. לצמצם את הפער עם הפנים לחוץ.

מדהים לראות איך חכמינו ז״ל, כבר לפני מאות שנים, כתבו בפרקי אבות: “הִסְתַכֵּל בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים וְאִין אַתָּה בָא לִידֵי עֲבֵרָה: דַּע מַה לְּמַעְלָה מִמָּךְ, עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִים” (אבות ב א).

מאיפה הם ידעו? בעידן של סוס ועגלה? מאיפה הם ידעו שמישהו רואה אותך? שמישהו כותב לך בפנקס את הכל בספר, לא רק ספר הפנים… על הכל תבוא חשבון.

איך הם ידעו את מה שהופך ברור יותר מרגע לרגע?! שלא משנה איזה בגד אתה לובש, לא משנה לאיזה מגזר אתה משתייך – משנה אם יש עליך מלך.

אם תבין כל רגע, גם כשאין מצלמות במעגל סגור, שמישהו רואה אותך, לא תבוא לידי עבירה. לא תעבור צד. לא תמצא את עצמך מתבייש במעשיך.

אנחנו לא אלימים כמו הגננת הזו. אבל אנחנו הרבה דברים אחרים, בשקט, לבד, בלי שאף אחד רואה.

הלוואי שנזכה להסתכל בשלושה דברים, לא לשכוח, לעולם.