1.
המדור החביב עליי ביותר בעיתונות מתפרסם רק בארבעה כלי תקשורת: המודיע, יתד נאמן, המבשר וגם בעיתון הארץ. אני לא זוכר מה השם שלו בכל אחד מהם, אבל בגדול אפשר לקרוא לו “זיכרון להולכים”. סקירה קצרה על חייהם של אנשים שהלכו השבוע לעולמם.
אלה לאו דווקא אנשים מפורסמים. הייתי אומר אפילו: דווקא לא אנשים מפורסמים. כשאישיות ציבורית הולכת לעולמה, העיתון מסקר את חייה ומותה בעמודי החדשות, ובוודאי שהוא מדווח בהרחבה על טרגדיות של אנשים צעירים שמתו בדמי ימיהם בתאונות או בפיגועים, שלא נדע.
אבל במדורים האלה, בקצה העיתון, מספרים על מי שהלכו לעולמם בשיבה טובה. אנשים מן השורה, או אפילו אנשים שנשאו בתפקיד ציבורי, אבל זה היה כבר לפני כל כך הרבה שנים שמי בכלל זוכר. למשפחה שלהם יש כמובן סיפורים וחוויות וזכרונות, לעיתים גם לתלמידים שהם לימדו, או לחבריהם לקיבוץ או לשיעור המשנה בין מנחה למעריב, אבל את מי זה מעניין?
ובכן, אותי זה מעניין.
אני קורא את המדורים הנפלאים האלה מילה במילה. הפורמט לא קבוע: לעיתים בני המשפחה מספרים על המנוח. לפעמים מתפרסם הספד שנישא בהלוויה ונכנס לעיתון כמו שהוא. לפעמים טקסט לא מעובד עד הסוף שכתבו נכד או נכדה. הצד השווה שבהם הוא שתמיד הקריאה מעוררת השראה. תמיד יש איזשהו סיפור, אנקדוטה, ציטוט שאפשר לקחת לחיים. תמיד יוצאים עם מוסר השכל.
הרי אם יהודי חי 80 או 90 שנה בנווה התלאות של העולם הזה, בדור התהפוכות שלנו, בוודאי ששווה להתעכב כמה רגעים על סיכום חייו. חיים שתחילתם ילדות בגולה הדוויה (וגם בשואה בהרבה מהמקרים), ואז עלייה לארץ, הקמת מדינה והקמת משפחה. כל סיפור כזה הוא פרק אישי ולאומי באחת התקופות המסעירות ביותר בדברי ימי העם היהודי. והקורא ייתן אל ליבו.
בעיתונים יש לא מעט מאמרים או כתבות שאתה קורא ומתבאס אחר כך על הזמן שבזבזת. מהמדורים האלה כמעט אף פעם לא התאכזבתי. בדרך כלל לא רק שהם שווים את זמן הקריאה, אלא הם גם מלווים אותך זמן רב אחר כך.
פעם חשבתי אפילו שאם אערוך עיתון יום אחד, אשכלל את המדורים האלה למשהו יותר מונגש ונקרא. מכירים את המדור הפופולרי “עניין אישי” שמופיע מדי שבוע בסוף הגיליון הזה? אז קבלו את המדור החדש: “שבעה”.
רגע, תקשיבו, אני לא בקטע של הומור שחור עכשיו. אני רציני לגמרי. מדי שבוע תפורסם תמונה של משפחה, של שבט, שאיבד את ראש המשפחה (בגיל 120, אני מקווה), וכל אחד, בנים, נכדים, נינים, מספר במשפטים קצרים מה הוא קיבל מסבא או סבתא. וכך, על הדרך, הקוראים לומדים בצורה קצרה ותמציתית על סיפור החיים של הנפטר (אפשר לתת אפילו קטע במסגרת ל”דבר הפיליפיני”).
2.
טוב, עד שמישהו ירים את הכפפה, אני רוצה לספר לכם, לצערי, על השבעה בשבט שלנו השבוע. עקיבא מאיר, אח של סבא שלי, הלך לעולמו בשבת שעברה בגיל 90 ושישה חודשים.
מצד אחד קשה לומר שהפטירה של אח של סבא בשיבה טובה היא טראומה. בלוויה הבטתי בבני משפחתו, קרוביי הרחוקים, ובעיקר קינאתי בהם על הזכות שנפלה בחלקם: ליהנות כל כך הרבה שנים מראש משפחתם. סבא שלי נפטר בגיל 73.
מצד שני, דווקא בגלל הגיל, היה לי כל כך עצוב. ככל שהנפטר מבוגר יותר, הפרידה היא בעצם לא רק ממנו אלא מכל הדור שלו. איך נאמר בתחילת ספר שמות? “וימות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא”. לא רק יוסף נפטר אלא כל הדור ההוא. זהו. תם עידן.
זה בדיוק מה שהרגשתי בהלוויה השבוע. עד היום חי בתוכנו נציג מהדור הקודם, הדור שנולד בהונגריה, שעבר את השואה (או שהצליח להימלט ממנה כילד בן 12 ברגע האחרון במקרה של עקיבא), שהקים מדינה למרות כל הקשיים, נלחם למענה, נפל בשבי למענה (כל הפרטים מיד) ואחר כך פיתח את התעשייה והכלכלה שלה (הוא היה בכיר בתדיראן, במוטורולה, ניהל את כלל תעשיות אלקטרוניקה ועמד בראש חברת המערכות הבטחוניות אל-אופ) והכול מתוך תפיסת עולם ציונית ואכפתית לעם ישראל ולסיפור היהודי – וזהו.
עכשיו הוא איננו. הוא וכל הדור ההוא.
3.
בה’ באייר תש”ח, היום שבו בן גוריון הכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בגוש עציון לא יצאו לרקוד ברחובות. באותו יום היסטורי הגוש נפל. עשרות מלוחמיו, חלקם הגדול צעירים שרק לפני כמה שנים ניצלו ממחנות ההשמדה באירופה, שרידים אחרונים למשפחתם, נהרגו בקרבות. עשרות נוספים נפלו בשבי הירדני. ביניהם סבא שלי, אהרון מאיר ז”ל, אחיו עקיבא ז”ל שנפטר השבוע ותיבדל לחיים ארוכים וטובים אחותם יהודית.
הם נלקחו ממשואות יצחק, היישוב שהקימו ונפל בידי הלגיון, אל משטרת חברון ומשם לירדן, שם שהו חודשים ארוכים ביחד עם שבויי העיר העתיקה. “עד היום”, סיפר עקיבא בריאיון לפני כמה שנים, “נקוות בעיניי דמעות כשאני נזכר בפתק שהוגנב לתאי, ימים אחדים אחרי שנפלתי בשבי, ובו נכתב לנו על הקמת המדינה”.
והיה עוד רגע אחד בלתי נשכח שקשור בימים הגדולים ההם: “ביום השחרור מהשבי עברנו דרך רבת עמון. הפעם, שלא כמו ביום נפילת הגוש, האספסוף הערבי לא התנפל עלינו ונסענו בשלווה לתוך גבולות המדינה. כשהגענו לנקודת הגבול בשער מנדלבוים בירושלים, הבחנתי בשוטר צבאי שעל כובעו חרוטות שתי אותיות עבריות: מ.צ. כל כך התרגשתי! זאת הפעם הראשונה שראיתי שוטר יהודי במדי המדינה החדשה. כעבור שנים, בעת שירותי בצבא, סיפרתי לחבריי על אותו מפגש ראשון עם שוטר צבאי. אמרתי להם שמעולם לא שמחתי כל כך לפגוש מ.צ. כמו באותו היום…”
4.
אבל בואו לא נקדים את המאוחר. נחזור אל תקופת השבי, אל החודשים הארוכים במחנה האוהלים באום אל ג’אמל שבירדן. יום אחד קיבלו השבויים הודעה: אנשי הצלב האדום יכולים לארגן שחרור מוקדם למי שסובל מבעיות בריאות, בכפוף להחלטת ועדה רפואית שתבקר במחנה.
“כתבתי להורים שינסו להשיג לי אישור רפואי על מחלת הפרקים שממנה סבלתי בעבר, ויעבירו אותה לצלב האדום”, סיפר עקיבא. “האישור הגיע לוועדה וזימנו אותי לבדיקה. קודם לכן ציידו אותי החברים בחבילת סיגריות והציעו לי לעשן אותן בזו אחר זו כדי להגביר את הדופק”.
וזה עבד. בתום הבדיקה הוא קיבל את האישור המיוחל. נאמר לו שהוא זכאי לארוז את מעט חפציו ולחזור הביתה. אבל עקיבא לא מיהר לעשות זאת.
“לא הייתי מסוגל לחשוב על האפשרות שאני חוזר הביתה”, הוא סיפר, “פוגש את ציפורה, רעייתו של אנדי, ואת ישראל התינוק, בעוד אנדי ממשיך לשהות בשבי”. אנדי הוא שמו ההונגרי של סבא שלי, אהרון, שהיה מבוגר מעקיבא בחמש שנים והספיק להתחתן עם סבתי ציפורה, ואף לחבוק תינוק קטן. יפה, הרגשה נאצלת. שמחת השחרור לא שלמה כשאתה משאיר מאחור אח נשוי שאשתו ובנו התינוק מחכים לו בחוץ.
אבל אצל עקיבא זאת לא הייתה רק תחושה של השתתפות בצער אחיו ומשפחתו. הרגש הנאצל תורגם למעשה נאצל. מכיוון שהוא וסבא שלי היו דומים להפליא (גם בשנותיהם האחרונות) הוא הציע לו להתחלף. עקיבא, הרווק הצעיר, יישאר בשבי, מי יודע לעוד כמה זמן, ואחיו הגדול ייצא לחופשי אל משפחתו.
ואיך הגיב אנדי להצעה של אחיו הצעיר? הוא סירב בתוקף ואמר שעקיבא הוא זה שצריך להשתחרר. יכול להיות שעד היום הם היו מתווכחים, אלא שקיבוץ זה קיבוץ, גם כשהוא נופל, וחברי משואות יצחק במחנה השבויים קיבלו החלטה: מי שישתחרר הוא האח הגדול עם האישה והילד. סבא שלי קיבל את דין התנועה וחזר הביתה.
עקיבא נשאר בשבי הירדני.
הסיפור הזה מלווה את משפחתנו למעלה משבעים שנה. סבא שלי הכיר טובה לעקיבא והזכיר את המעשה בכל אירוע משפחתי חגיגי. השבוע סיפרנו את הסיפור שוב, בתודה גדולה ואחרונה לעקיבא, על קברו הטרי בבית הקברות הישן בתל אביב.
זיכרון להולכים.