1.
עד כמה אתם פתוחים לדעות ממש חתרניות? אני שואל מראש, כי הפעם הטור הולך להיות מאתגר קצת. הוא עומד להתווכח עם סלוגן מפורש.
זה מותר?
מפלגת האיחוד הלאומי העלתה בימים אלה קמפיין מדובר שכותרתו “רצים ביחד עכשיו, מתווכחים אחר כך”. במודעות נראו אייקונים המבטאים את הניגודים בציונות הדתית, למשל בת שירות לאומי ולצידה חיילת, שתיהן מחובקות ומעליהן הסלוגן הנ”ל שקורא לאחדות.
בהודעת המפלגה נכתב כך: “החלטנו לקחת את מושכות הובלת הריצה המשותפת של מפלגות הימין במטרה לעורר לחץ ציבורי על המפלגות שמימין לליכוד לנטוש את מלחמות האגו והכבוד, את ההשמצות התקשורתיות וההאשמות ההדדיות ולסכם כבר עכשיו על ריצה משותפת בבחירות הקרובות”.
אין ספק, מלחמות אגו וכבוד הן דבר מכוער, ובטח שהשמצות תקשורתיות, וברור שעכשיו זה לא הזמן לסמינר פלספני שדן בהבדלי ניואנסים בתוך הציונות הדתית. עכשיו כל גוש הימין בסכנה אמיתית וצריך לעשות הכול כדי לא לשרוף קולות. והאמת שגם בלי להט החרב המתהפכת של הבחירות, אחדות היא דבר נפלא. כולנו עם אחד.
אבל, וזה אבל חשוב, לא כל מחלוקת אידיאולוגית אמיתית היא “מלחמת אגו וכבוד”. ולא כל ביקורת מהותית היא “השמצה תקשורתית”. לפני שמתאחדים, צריך לראות עם מי מתאחדים. האם יש לנו איתו בסיס משותף או שאולי יש בינינו פערים מהותיים שלא מאפשרים ריצה ביחד, כי אומנם גדלנו באותו מגזר אבל, מה לעשות, אנחנו מאמינים בדברים שונים לגמרי.
הרי ברור שאף קמפיינר לא היה מעלה בדעתו לפרסם תמונה של הסרוג אברום בורג מחבק את הסרוג בצלאל סמוטריץ’ עם הכיתוב “מתאחדים עכשיו, מתווכחים אחר כך”.
למה? כי לכולם ברור שהם לעולם לא יוכלו להתאחד במפלגה אחת. נכון, שניהם חובשי כיפה סרוגה, שניהם בני הציונות הדתית, ו… פה בעצם נגמר הקשר. יש גבול לכל אחדות.
טוב, אז אם אנחנו מסכימים על זה, אפשר להתחיל לברר איפה עובר הגבול.
2.
לפני כמה ימים פרסם נפתלי בנט פוסט נלהב. הכותרת שלו הייתה: “מפלגת הימין החדש מציגה: ‘חוק הגיור המקרב’. נא קראו אך אל תשכחו לשתף את הבשורה המאחדת!”.
עשיתי כמצוותו. קראתי ועכשיו אני גם משתף את הבשורה.
“ישנה בעיה חריפה”, הוא פותח, “פצצת זמן, של חצי מיליון ישראלים שחיים כיהודים בדיוק כמונו, מרגישים יהודים, משרתים ביחידות קרביות – אך אינם יהודים כהלכה ולכן אינם יהודים. בכל שנה נולדים עוד 5,000 ‘מרגישים יהודים’ שאינם יהודים כאלו. הם רוצים ומוכנים לקבל על עצמם כל שנדרש על פי ההלכה כדי להתגייר ולהפוך ליהודים”.
בהמשך הפוסט בנט מוסיף ומתאר את אותם “מרגישים יהודים” שמשום מה הרבנות לא מגיירת בסיטונות: “הם הולכים לבתי ספר יהודיים, חוגגים חגים יהודיים, צמים ברובם ביום הכיפורים, עומדים בצפירה ביום הזיכרון, משרתים ביחידות קרביות, חלקם גם מתנהלים כמסורתיים שעושים קידוש בשבתות. בעצם הם כמוני וכמוכם מכל בחינה שהיא, אבל על פי ההלכה הם אינם יהודים, כי הם נולדו לאם שאינה יהודייה על פי ההלכה. הם מתחתנים עם יהודים, ובעצם זה יוצר בעיית התבוללות סמויה בתוך ישראל”.
ובנט מבטיח: “נפתור את הבעיה הקשה הזו. תנועת הימין החדש הופכת בהדרגה להיות ‘מפלגת פתרונות פרגמטיים של הבעיות הקשות בישראל'”.
האמת? כשהתחלתי לקרוא את הדברים הזדעזעתי מהטיפול השטחי כל כך בסוגיה כה מורכבת ויסודית. אלפי שנים דנים בנושא גדולי הפוסקים, מראשוני הראשונים ועד אחרוני האחרונים, ופתאום מגיע פוליטיקאי שמנסה להמציא את עצמו מחדש אחרי שהתרסק בבחירות, ומכריז בפוסט בפייסבוק על פתיחת מיזם גיור-המונים של חצי מיליון גויים, כי בעצם הם עומדים בצפירה כמוני וכמוכם, אז למה שלא נתחתן איתם!
איזה חוסר רצינות, איזה חוסר אחריות, איזה חוסר מודעות. מאיפה היומרה בכלל לכתוב בפופוליסטיות כזאת על קודשי ישראל? נפתלי, תחזור בבקשה לטיפול במנהרות החמאס, לחמש יחידות במתמטיקה, להסברה בתקשורת הזרה. אבל אז, כשהגעתי לשורה האחרונה, על תנועת הימין החדש שהופכת בהדרגה להיות “מפלגת הפתרונות הפרגמטיים של הבעיות הקשות בישראל” עברתי מזעזוע לצחוק.
3.
בהמשך מתרפק בנט על הרבנים בגולה, לפני שהייתה לנו מדינה: “פעם רבני עיר הקימו הרכבי גיור, וגיירו אנשים בצורה נעימה ומחבקת, על פי ההלכה כמובן. היו רבנים יותר מאירי פנים ויותר נעימים, והיו יותר נוקשים ומחמירים… הרבנות הראשית לישראל, שמצויה היום בידיים חרדיות, פשוט לא מאפשרת להתגייר כהלכה. חוק זה ישחרר את המונופול הזה, ויאפשר להתגייר כהלכה. גיור קשוב ולא גיור אטום”.
טוב, בקטע הזה כבר הפסקתי לצחוק והתחלתי להתעצבן. הלו? אתה קולט איך אתה כותב? עוד רגע לפיד משריין לך מקום ביש עתיד. הרבנות הראשית לישראל היא “מונופול”? הרבנות הראשית היא גוף ממשלתי שאחראי בחוק על גיור, נישואין וגירושין.
אני לא אומר שאין מה לשפר בשירות שניתן שם, כמו בכל גוף ממשלתי. למשל התור במשרד הפנים לחידוש דרכון הוא באמת בלתי נסבל. חייבים להוסיף עוד עמדות שירות ולהאריך את שעות קבלת הקהל. נו, אז בגלל זה היית מעז לכתוב על משרד הפנים שהוא “מונופול”? ומה עם משרד הבריאות? ומשרד התחבורה, והמונופול שלו על איפה יהיו מדרכות ואיפה כבישים?
לסיום הסטטוס המביך, בנט כותב בהתלהבות על חוק אלעזר שטרן שניסה להפקיע מהרבנות הראשית את האחריות על הגיור ומודיע ש”מפלגת הימין החדש, שחרטה על דגלה יהדות מקרבת, תקדם זאת כחוק מלא בכנסת. תנו לנו, לימין החדש, את הכוח, ונבצע זאת. העברת החוק צפויה להזניק את היקף הגיורים מ-2,000 בשנה ל-10,000 (!) בשנה. פי חמישה! זה יפתור את הבעיה תוך מספר שנים”.
טוב, די, יש גבול לדמגוגיה. כבר היום רוב הדיינים הם בכלל מהציונות הדתית. וכבר היום פועלים מסלולים רבים, פרטיים, מקלים, ואף אחד לא עומד שם בתור. ואם זה באמת, אבל באמת, מטריד אותך, בוא נציע לעשות משהו לא פופוליסטי: לסתום את הפרצה בחוק השבות שבגללה ממשיכים לעלות לכאן אלפי לא-יהודים. להודיע שאם יהודי התחתן עם לא-יהודייה, ונולד להם בן שהתחתן עם לא-יהודייה, אי אפשר להעלות את כל השבט ארצה. במקום לטפל בבעיה שנוצרה פה, בוא תמנע את המשך הבעיה ואת התרחבותה. משום מה את זה לא מצאתי בפוסט.
השבוע הפגינו בכיכר הבימה מאות תל אביבים רחומים נגד גירוש של ילדי העובדים הזרים שה”מונופול” של רשות ההגירה רוצה לגרש לחו”ל.
למה? מה עם קצת מאור פנים? הם הרי רוצים להישאר כאן ולהתגייס לקרבי ולהתחתן יום אחד עם יהודיות. אז למה ש”מפלגת הפתרונות הפרגמטיים של הבעיות הקשות של ישראל” לא תגייר גם אותם ונפתור את הבעיה? מה קרה, הם לא עומדים בצפירה?
4.
ובכלל, מאיפה הרוח החדשה הזאת? לפני חודש הפסדת בבחירות. לא עברת. נכשלת. לא קיבלת מנדט. במקום ללכת הביתה ולעשות חשבון נפש, אתה ממציא את עצמך מחדש על הטיקט הזה? איזה אחיתופל שלח אותך לפרסם פוסט אחרי פוסט בנושאי דת ומדינה, נושאים שהצהרת בעבר שוב ושוב שאתה לא מבין בהם דבר וחצי דבר (כפי שהפוסט אכן מוכיח)?
האם לא מגיע לציבור איזה “טעיתי, מתנצל, אחשוב איך שרפתי לכם ארבעה מנדטים” או “אחשוב למה הולכים בגללי שוב לבחירות”? (כן, הימין החדש הם סיבה לבחירות הנוספות לא פחות מליברמן העקשן). או שמא פוסטים אנטי תורניים מכשירים את הדרך לקאמבק מהיר יותר?
אני רק מדמיין מצב הפוך, שבו סמוטריץ’ היה נוטש את מפלגתו במסיבת עיתונאים מוזרה במוצ”ש, משאיר חובות, מקים מפלגה מאפס, ואז שורף 140 אלף קולות כשרים וטובים של מחנה הימין הדתי. הוא לא היה יכול להראות את פרצופו ברבים. מעיתונאי המגזר ועד לרבני המגזר – הוא היה פשוט אישיות בלתי רצויה.
חבל. אני כותב זאת כמי שמעריך את הכישורים שיש בבנט ורוצה לראות אותו בקבינט ובמקומות משפיעים בעתיד. אני חושב שהוא היה יכול להיות שר ביטחון נפלא. כלומר, חשבתי. עד לשורת הפוסטים התמוהים האחרונים.
אני לא מבין איך אחרי פוסט כזה – והאמת שגם אחרי הדברים החמורים שכתב לפני שבועיים על “היהדות המקרבת” שלו מול “היהדות המתנשאת, זועמת ומרחיקה” של הבית היהודי – החיבור איתו הוא עדיין אופציה בכלל. לא בגלל אגו, בגלל מהות.
אני לא מצליח להבין למה אם בנט היה מפרסם פוסט על כך שהוא נגד פינוי חאן אל-אחמר (“נגייר אותם במאור פנים ופתרנו את הבעיה”), או עזבו, אפילו אם רק היה אומר שהוא בעד שיתוף פעולה עם הקרן החדשה – ברור שבאותו רגע הוא היה הופך למוקצה מחמת סמולנות.
אבל בכל הנוגע לתורת ישראל הוא יכול לקדם את הרעיונות הכי ליברליים ולהמשיך להיות שותף נחשק. האמת, אני לא מצפה שמצביעים בני 18 יבינו את זה, אבל איפה הדור המבוגר, איפה רבני הציונות הדתית? הם עדיין לא התפכחו? מה הם עוד צריכים שבנט יאמר כדי שיבינו שדרכו לא דרכם?
5.
ומה עם אחוז החסימה? בהחלט. צריכים להתאחד. חייבים. אבל עם שותפים לגיטימיים לדרך. נגיד, משה כחלון. נגיד, הליכוד. למיטב ידיעתי שם אין את הרוח הרעה הזאת נגד הרבנות הראשית ושמירת ההלכה. בחיים לא שמעתי את ישראל כץ מדבר ככה על רבנים. גם לא את יולי אדלשטיין. הם פשוט לא עסקו בנושא. אז מי אמר שצו השעה הוא להכניס לכנסת מפלגה ימנית-אנטי-תורנית? אגב, איילת שקד בחיים לא תדבר ככה על הרבנות הראשית או על ההלכה. למרות, ואולי בגלל, שהיא לא חובשת כיפה.
ומה עם ארץ ישראל, אתם שואלים, מה עם ההתנחלויות, מי ידאג להן?
אז קודם כול, ידאג להן מי שבאמת מאמין שארץ ישראל מגיעה לעם ישראל על פי תורת ישראל והלכותיה. מי שמאמין בדרכו של מייסד הרבנות הראשית, הרב קוק. לא מי שהולך להילחם בדרך הזאת. וחוץ מזה, ברוך השם, וברוך טראמפ, בבחירות האלה ארץ ישראל לא בסכנה.
מה מאוד בסכנה? תורת ישראל. הרי הקרן החדשה על כל שלוחותיה, וגם מפלגות השמאל ואליטת המשפט, מזמן לא נלחמים בהתנחלויות. הם מבינים שזה חסר סיכוי כי אין פרטנר ל”שלום”.
עכשיו הם מפנים את כל הכוחות למלחמה בתורת ישראל, בהלכה, בגיור, בכותל, ברבנות הראשית, במערכת החינוך, בשלמות המשפחה. הם עברו מ”שלום עכשיו” ל”ליברליות עכשיו”. זאת החזית, זאת המלחמה, חייבים להתאחד כדי לנצח בה.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’