מה? שואל האב, זועם וכועס. למה להרוג לי את הילדה? • טור כואב

על חטא שחטאנו לפניך באכזריות ורשע.

היא עמדה שם על יד הכניסה לבניין משרד החינוך, לבושה בחולצת תלבושת וחצאית כפלים, גרביונים בדיוק כמו בתקנון. ראשה שפוף, עיניה מביטות תדיר למטה, היא הורגלה לכך, לא לבלוט.

היא בת 14 כבר, לומדת בבית יעקב בכיתה ח’.

כל חברותיה בכיתה מסודרות כבר לשנה הבאה בסמינרים, רק היא לא. האמת לא רק היא, היא שמעה שיש עוד בנות כאלה, אבל בודדות.

היא ילדה עדינה, הבית שלה כל כך מיוחד ושליו. יש לה 4 אחים, היא בת יחידה. שרה הם קראו לה, על שם סבתה בעודה בחיים.

אביה, אליהו, לומד בכולל עד השעה 17:00 כל יום, לאחר מכן הוא עובד לפרנסתו כחשמלאי 4 שעות.

זהו סדר יומו, איש ישר.

אוהב את הבריות ומקרבן.

אמה, עובדת כמזכירה רפואית במרפאה של קופת חולים מאוחדת. תמיד בסמוך אליה הכל רגוע הכל טוב. אשה מיוחדת, כולם אומרים.

‘אצילית’ זו המילה שהיתה משתמשת בה המנהלת.

הבית עצמו, מתנהל בצניעות, לפי אמות המידה המחמירות ביותר המותאמות לרוח בית יעקב.

שם מתחת למשרד החינוך אף אחד לא מדבר, אביה שקוע בתוך עצמו. אמה, ממלמלת פרקי תהילים בדמעות שליש על קיר הבניין, משל היתה בכותל המערבי.

והיא, שרה, היא רק חושבת, למה דווקא היא?! למה מכל החברות שלה, היא היחידה שצריכה להגיע לכאן?! למה אותה צריך לבדוק?! למה אותה מסרבים לקבל?!

אבל 2 דברים שהיא לא לקחה בחשבון, לרוע המזל היא נולדה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון.

היא ספרדיה, לא עליכם ולא על מנהלי הסמינרים ולא על אף אחד מעסקני האשפה.

אך לא זו בלבד שחטאה בחטא חמור זה, היא גם נולדה להורים חוזרים בתשובה.

הוסיפה חטא על פשע.

מה אעשה, אמרה להם המנהלת. לא אני קובעת, וליפפה ידיה זו בזו בתנועה צדקנית.

גם אנחנו לא קובעים, ענו שוב ושוב בזה אחר זה מנהלי סמינרים שקיבלו טלפון מהאבא כל ערב לאחר ששב מהעבודה.

•

אני לא הולכת לבית הספר, כל החברות שלי כבר מסכמות ביניהן מי תשב ליד מי, רק אני לבד.

אני לא יודעת גם מה לענות להן, איפה אני שנה הבאה.

עובר יום ועוד יום והיא מדרדרת בלימודים, התיאבון שלה ירוד, הבריאות שלה מדרדרת. ההורים רואים, עיניהן כלות, מנסים לעשות כל לאל ידם.

תחליפו את שם המשפחה, ייעץ להם מאן דהוא. אין משפיל מזה, הגיב אבי המשפחה. אנחנו לא שקרנים ולא שחקנים. זה השם שלי, העדה שלי לא צריכה להיות גורם מכריע בהחלטה של הסמינר.

הבית נהיה עצוב, טלפונים מסתודדים לחברי מועצה ולכל בן דוד של שכן של מנהל סמינר זה או אחר.

•

הטלפון מצלצל, על הקו חבר מועצה צעיר, עדיין לא טעם ומן הסתם גם לא יטעם, בשל מעמדו, מנחת זרועה של הגזענות.

תקשיב מצאתי לך סמינר, אמר האיש.

עיני האבא אורו, עוד לפני שהוא הספיק לשמוע את שם הסמינר, הוא צעק בקול לבתו: שרהההה יש סמינר.

אילוסטרציה. צילום: Rachael Cerrotti/Flash90

אשתו גם היא התקרבה לטלפון, אחיה הקטנים נרגשים, פחות מבינים, אבל מספיק חווים ומרגישים וסופגים את אווירת הנכאים בבית בחודשים האחרונים.

נו?! שואל האבא בהתרגשות מהולה בגאווה, מי הסמינר שיזכה שהבת שלי תלמד אצלו.

מעבר לקו, בקול בוטח אומר לו חבר המועצה: בית רחמים ודבורה.

מה??? שואל האבא כולו זועם וכועס. למה הבת שלי צריכה ללמוד במסגרת לנוער בסיכון?! למה להרוג לי את הילדה?! היא ילדה טובה! למה זה מגיע לה?!

בשום פנים ואופן לא שאג האבא.

כל הבית שתק, הילדים הלכו על קצות אצבעותיהם, מעולם לא שמעו את אבא שלהם צועק, בטח לא שואג.

אבל יש גבול, לא יקחו את הבת שלו למוסד לנערות בסיכון, אך ורק בשל מוצאה.

אבל תראה, אתה צריך לשמוח בזה, הם היחידים שהסכימו לקבל. תבין, היא תהיה שם כמה חודשים, תרגע תקופת הרישום ונוכל להכניס אותה לכל סמינר שנרצה.
תבין, אתם פשוט לא עומדים בקריטריונים.

איזה קריטריונים, הזדעק האב, אמותינו הגיעו מאותה אדמה, מאותה ארץ מוצא. האם גם את בתך לא יקבלו?!

אתה יודע את התשובה, הקריטריון היחיד שבתי לא עומדת בו, הוא להיוולד למשפחה חרדית קלאסית ליטאית, או להיוולד למשפחה מיוחסת אפילו שהיא ספרדית.

זה בזיון לכם, הטיח בו האב. זה שאתה מבין שאני לא עומד בקריטריונים, זה הביזיון והכישלון שלנו. תתבייש לך, את הבת שלי אתה לא תהרוס.

וניתק את הטלפון.

אליהו נטרק על הספה מול אשתו וילדיו, פניו ספונות בכפיו והוא ממרר בבכי.

במה טעיתי?! הקמתי את הבית הטוב ביותר שאפשר, יש לי ילדים, שכולם מקנאים בהם. איפה טעיתי???

למה מראש לא אמרו לי, למה לא הסבירו לי שמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד – הכוונה בסמינרים?!

ולכן לא יקבלו בת של בעל תשובה אליהם.

הבית המשיך בדממה, כל אחד מהילדים, ברח לפינתו, למיטתו ולחדרו.

הם לא יכולים לעמוד בזה, הם לא מסוגלים לראות את אבא מתפרק. אבא, העוגן של הבית.

אנחנו נלך לוועדה, אנחנו נילחם, בשביל הבת שלי אני אתבזה עשר פעמים, העיקר לחסוך ממנה אפילו רגע של עגמת נפש, אמר.

•

היום המיוחל הגיע, רגע הוועדה.

מהבוקר לא אכלו כלום, אליהו כי החליט לצום ולהפוך את היום הזה, ליום תפילה וזעקה.

האמא והבת, לא היו מסוגלות.

שרה התלבשה כמו עוד יום לבית הספר, רק שהפעם היא עולה עם אבא ואמא על קו 64 לכנפי נשרים. שם, הם הולכים לעבור את הגיהנום עצמו.

שם יטרטרו אותם שוב ושוב.

שם יחליטו מה טוב לה.

שם חורצים דיני נפשות.

אז מי אמר שאין סנהדרין בירושלים?! מי אמר שלא דנים דיני נפשות?!