לחבוש בהפגנתיות את הכיפה או להצניע? תלוי אם אתה מרגיש חגב

ההתעוררות המחודשת של האנטישמיות בכמה ממדינות העולם מעלה מחדש דילמה המלווה את העם היהודי לאורך כל הגלות: להתייצב בגאון מול הגל העכור או להרכין את הראש ולהניח לו מלחלוף מעליך? לחבוש בהפגנתיות את הכיפה או להצניע אותה?

הנטייה הטבעית היא להתכנס פנימה, לא להרגיז יותר מדיי את האויבים, לא להתבלט.

אולי אם נצמצם את נוכחותנו, אם לא נפריע להם כל-כך, כי אז הם יסכימו ברוב טובם לשאת את קיומנו בסביבתם.

מדרון לתהום

הניסיון הרב שנצבר לאורך ההיסטוריה היהודית הוכיח חד-משמעית כי דרך זו פותחת מדרון לתהום. ברגע שאתה משדר חולשה, התקפלות, התבטלות, אתה רק מעורר יותר את תאבונם של האויבים. אם אתה מוותר על זהותך ועל ערכיך, אתה מאבד את כבודך.

אמת בסיסית זו מופיעה בדברי המרגלים, החוזרים מהסיור בארץ והמספרים לעם ישראל על הענקים שראו בארץ כנען.

הם אומרים שם משפט מפתח: “ונהי בעינינו כחגבים, וכן היינו בעיניהם”. הכול בעצם מתחיל מזה שאתה ‘חגב’ בעיני עצמך. כשאתה רואה בעצמך ‘חגב’, כך תיראה גם בעיני האחרים. אם לא תראה את עצמך ‘חגב’, ותעמוד בגאון על שלך, יכבדו אותך ויעריכו אותך.

ראו איך מתנהל הוויכוח רב-השנים בעניין חבלי הארץ ששוחררו במלחמת ששת הימים. כשאתה מציע ליישב את הסכסוך בעזרת הנוסחה ‘שלום תמורת שלום’, אומרים לך: הערבים לעולם לא יסכימו לזה.

רגע, אבל גם אנחנו לעולם לא נסכים לוותר על נחלת אבותינו. מדוע ‘הם לא יסכימו’ חזק מ’אנחנו לא נסכים’?

התשובה פשוטה וכואבת: כי הערבים דבקו תמיד בעמדתם, לא גמגמו ולא היססו; ואילו אנחנו שיגרנו מסרים של נכונות לוויתורים, בתנאים כאלה ואחרים. ברגע שאנחנו מצטיירים כמי שאינם נחושים בעמדותיהם, מייד הלחץ מופעל לעברנו. התנהגנו כחגבים, והעולם קיבל מייד את המסר והתחיל לרמוס אותנו כשם שרומסים חגב.

השינוי התחולל אצלנו

לעומת זה, כאשר העולם התחיל לשמוע צלילים אחרים מכיוונו של עם ישראל, פתאום החל להיווצר שינוי. הלחץ פחת, קשרים חדשים נרקמו, שווקים נפתחו. נשמעים יותר ויותר קולות התוהים אם אכן נסיגות ומסירת שטחים לידי הערבים הם המפתח לשלום. כל זה נבע מהשינוי שהתחולל אצלנו.

בניגוד לגישה הפחדנית, זקיפות קומה וגאון יהודי אינם מגבירים את שנאת הגויים אלא להפך.

היו שחששו בעבר מהצבת חנוכיות במרכזי הערים ומביטויים אחרים של סממנים יהודיים בראש חוצות. המציאות הוכיחה את ההפך. פעולות אלה הביאו כבוד והערכה ליהודים. אישים בכירים באו לטקסים, בירכו ועודדו. התקשורת סיקרה באהדה, התעניינה וביקשה ללמוד על החגים היהודיים ועל משמעותם. הציבור הרחב הגיב בהבעת הערכה.

יהודים צריכים להיות גאים ביהדותם. לא להרכין ראש ולא לנסות לשכך את זעמו של הפריץ. בדיוק להפך. עמידה זקופה על אמונתנו ועל ערכינו – היא שתביא גם את הערכת העולם שסביבנו.