1.
בבוקר שלמחרת מינויו של הרב רפי פרץ לשר החינוך התפרסמה בידיעות אחרונות הכותרת הענקית הבאה: “הרב רפי פרץ: אהיה שר החינוך של כולם, גם של תלמידי הקהילה הגאה”.
ברגע הראשון הזדעזעתי. זאת ההכרזה הראשונה שאיתה יצא הרב רפי ביומו הראשון בתפקיד? אבל אז קראתי את גוף הידיעה – והזדעזעתי עוד יותר. הרבה לפני הכרזה כזאת או אחרת, זאת השאלה הראשונה ששר החינוך נשאל עם כניסתו לתפקיד. הרי יש כתבי חינוך, שמסקרים את המערכת ומכירים היטב את בעיותיה, את קשייה, את אתגריה.
ובכן, השאלה הראשונה שהם שאלו את השר ושהפכה לכותרת ראשית היא: האם הוא יקבל את תלמידי הקהילה הגאה.
טוב ברור. הרי מה הסוגיה החשובה ביותר, הבוערת ביותר, על שולחנו של שר החינוך? לא הצפיפות בכיתות, לא משכורות המורים, לא שכר הלימוד, לא החופשות הארוכות, לא מבחני הבגרות, לא ההתמודדות עם הסלולר, לא אלימות הנוער, לא בורות הנוער, לא עילגות הנוער. כל אלה הם עניינים אזוטריים.
השאלה המרכזית היא, אדוני השר, האם תקבל את תלמידי הקהילה הגאה (אגב, עד עכשיו אני מנסה להבין למה בעצם הכוונה בשאלה הזאת, מה זאת אומרת “תקבל”?).
טירוף מוחלט.
לא עקבתי אחרי הראיונות עם שר התחבורה החדש באותו בוקר, אבל אני מנחש שבאחד האתרים התפרסמה הכותרת “השר בצלאל סמוטריץ’: אדאג לפיתוח כבישים לכולם, גם לנהגי הקהילה הגאה”.
2.
בשבוע שעבר נכתב כאן בהרחבה על הסכנה בראשי ערים שלוקחים דמגוגיה ותעמולת בחירות אנטי דתית והופכים אותן להחלטה אופרטיבית.
כמה מסוכן המפגש בין הכוח הכמעט אינסופי שנמצא בידיו של ראש עיר בממלכה הקטנה שלו, ובין הרצון שלו ליישר קו עם הפוליטיקלי-קורקט, עם מה שהוא מזהה כדעות הנכונות. עיתון הארץ יכול לפרסם אלף מאמרים הזויים על הדתה והדרה, שיהיה להם לבריאות, אבל כשראש עיר צעיר לוקח את הדברים כפשוטם ועובר לביצוע – זה כבר איום על שלום הציבור.
השיא האחרון היה כזכור ברמת גן, עם העברתו של מנהל המחלקה לתרבות תורנית מתפקידו בעוון ביצוע תפקידו כהלכה ודאגה שבמה שמיועדת לציבור הדתי והתורני אכן תתאים לציבור הדתי והתורני, וההודעה של ראש העיר, כרמל שאמה הכהן, שביום העצמאות הבא תופיע זמרת על הבמה הדתית. בפקודה.
השיא הלפני-אחרון היה ההחלטה של ראש עיריית חולון לאסור קיום ערב לימוד תורה לזכר חללי מערכות ישראל, בהפרדה בין נשים לגברים.
מה השיא הבא? ימים יגידו.
אבל בעקבות תגובות שקיבלתי השבוע מאנשי הפקה ומוזיקה מרחבי הארץ, אני מבין שאנחנו צפויים לעוד כמה שיאים כאלה בקיץ הקרוב. יש למה לחכות.
ולא רק אנשי תרבות ובמה דתיים כתבו לי השבוע. קראתי מאות תגובות, בלי להגזים, ומכולן עולה אותה קריאה: יש פה קמפיין משפטי-תקשורתי שצריך להפסיק.
איך הגענו למצב כזה? מי אשם בכפייה החילונית שמונעת מציבור של מאות אלפים לקיים את אורחות חייו? ובעיקר, מה אפשר לעשות כדי להפסיק את הטירוף הזה? האמת, אני לא יודע. אני לא איש מעשה. אני סומך על הנציגים הפוליטיים שלנו ברשויות המקומיות וגם בכנסת שיעשו את העבודה.
אבל אם אתם שואלים אותי, ברמה הציבורית הכתובת למחאה צריכה להיות אדם אחד. קוראים לו אביחי מנדלבליט.
3.
ואני אסביר. מי שאחראית בשנים האחרונות לביטול אירועים לציבור הדתי והחרדי בטענה ששמירה על דיני הצניעות היא פגיעה בערכי אי הדרת הנשים, היא דינה זילבר. התפקיד הרשמי שלה הוא “המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לענייני משפט ציבורי מינהלי”. אני לא יודע מה בדיוק הטייטל המרשים הזה אומר, אבל אני כן יודע שהגברת מקדישה חלק ניכר מזמנה לרדיפה משפטית אחרי כל הדרה או אבק הדרה.
בשעתו היא שיגרה מכתב לרמטכ”ל ולפרקליט הצבאי הראשי בטענה שמפקד חטיבת גבעתי, אל”ם עופר וינטר, הדיר נשים בערב גיבוש חטיבתי, בהתבססה על ידיעה עיתונאית שדיווחה שוינטר העדיף את משה פרץ על פני שרית חדד “משיקולי דת והדרת נשים”.
הידיעה התגלתה כשקרית.
היא גם שלחה תלונה למועצה להשכלה גבוהה על כך שאוניברסיטת בר-אילן מנעה שירת נשים בטקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. היא שלחה מכתב גם לעיריית תל אביב, שלפיו אסור היה לה להתיר את האירוע “מרימים לכיפור” שעמותה שקשורה לחב”ד ביקשה לקיים בכיכר רבין, מאחר שרק גברים תוכננו לשיר בו. האירוע בוטל.
הרוח הזאת ממשרד המשפטים הובילה כמובן לפרשת המחיצה המפורסמת (והאסורה!) באותו מקום בדיוק, בהרקדה באירוע “משיח בכיכר”.
ואלו רק טעימות. יש הרבה אירועים שבוטלו ושעוד יבוטלו, ובעיקר יש אירועים שלא הגיעו לכותרות כי הם לא בוטלו, אלא מראש לא יצאו אל הפועל, בגלל ראשי רשויות מקומיות שחששו להסתבך עם דינה זילבר, הטליה ששון של התרבות הדתית.
4.
עכשיו תנו לי להפתיע אתכם. אפילו את עצמי: יש לי לימוד זכות על הדינה זילבר הזאת. נכון, היא לא דמוקרטית. נכון, היא משתמשת בכוח המשפטי שלה כדי לפגוע בזכויות אלמנטריות של מיעוט. נכון, היא לוקחת צעד אחד קדימה את האקטיביזם השיפוטי. אבל אולי, רק אולי, בבורותה בענייני יהדות, היא באמת חושבת ששמירה על צניעות וקדושה אינה כיבוד האישה אלא פגיעה בה.
היא באמת חושבת שאם בערב סליחות ופיוטים שחב”ד מארגנת בכיכר רבין לקראת יום כיפור אין זמרת ששרה בדואט עם אברהם פריד “אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה” – זאת פגיעה קשה במעמד האישה ומי יודע לאן עוד נתדרדר מכאן.
שיהיה ברור, אני לא באמת מבין את עולם הערכים שלה, ובעיקר לא מבין איך בשם הליברליות הקיצונית היא סבורה שארגון פרטי לא יכול לקיים אירוע במרחב הציבורי, רק כי רפרטואר המבצעים אינו כפי שהיא חושבת שצריך להיות. זה נשמע לי הזוי. אבל וואלה, אולי היא פועלת בתום לב ומתוך דאגה לשלום האישה. נגיד. בסדר.
אלא שמעל למשנה ליועץ המשפטי לממשלה יש יועץ משפטי לממשלה, יהודי בשם אביחי מנדלבליט שיודע, הו הו יודע, כמה מקושקשת התפיסה של זילבר. הוא לא רק שומר מצוות, אלא חוזר בתשובה. כלומר, אחד שלמד וחקר את היהדות, בדק את התורה והמצוות והחליט שהוא מתחיל לשמור אותן. ואגב, מנדלבליט לא הסתפק בלימוד בסיסי של הלכות. הוא הגה בספרי קבלה ופנימיות התורה בבית מדרשו של רבי ברוך שלום הלוי אשלג, בנו וממשיך דרכו של ‘בעל הסולם’.
נו, הוא יודע מה זו צניעות. הוא יודע מה זאת קדושה. הוא יודע שאין בינה ובין פגיעה בנשים כלום. הוא מכיר את עולם הערכים הזה. אז איך, למען השם, הוא לא שם סוף לסיפור הזה?
נכון, לפני כמה שנים התפרסמה ידיעה שבעקבות דרישה של שרת המשפטים איילת שקד, הורה מנדלבליט שלא להוציא החלטות בענייני דת ומדינה בלי תיאום איתו. נו, ומה קרה מאז? זילבר רק הרחיבה את פעילותה.
עכשיו זה כבר לא רק ביטול הופעות לציבור הדתי אלא מאבק עיקש בלימודים אקדמיים בהפרדה לחרדים. ור’ אביחי מנדלבליט, הבעל-תשובה עם הכיפה השחורה והזקן הג’ינג’י, יודע כמה הכול מעוות פה – ושותק. זה משגע אותי. איך זה יכול להיות?
אני אומר לכם, אם הוא לא ישים לזה סוף אני שוקל להתחיל להפגין. אתם יודעים אולי איפה הוא עושה קידוש לבנה?
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’