רעיית נשיא המדינה, נחמה ריבלין ע”ה, הוברה הערב (רביעי) למנוחות בחלקת גדולי האומה בהר הרצל בירושלים.
ארונה של ריבלין הובא לחלקה והורד אל הקבר.
הנשיא ובנו אמרו קדיש, והחזן הצבאי הראשי שי אברמסון נשא את תפילת ‘אל מלא רחמים’.
הנשיא ריבלין ספד לרעייתו בדמעות. הנה חלקים מההספד:
“נחמה. נחמה שלי. אימאלה שלנו. קמתי הבוקר, את יודעת שלא הצלחתי לישון. הסתכלתי בתאריך, המוכר כל כך, יום הולדת שמח. יום הולדת עצוב. לפני מספר שבועות, בבית החולים, כשעוד הצלחת לומר את מה שעל ליבך, וכבר התחלת לדאוג, ביקשת שאחזיר אותך הביתה.
היום, נחמה, שבת הביתה. קרוב כל כך לבית שלנו, שכאן מעבר לגבעה. קרוב לעציצים שאותם טיפחת. קרוב לנוף. קרוב ליער – ‘מחסן התבלינים’, כך קראת לו, כשאת מלקטת לך אזוב, קורנית ואפילו פטריות. קרוב, לשבילים ולדרכים בהם אהבנו והלכנו.
נולדת בימים שאחרי המלחמה הגדולה, מלחמת העולם השנייה. הורייך, חלוצים מאוקראינה, ממקימי מושב חירות בתל מונד, שאיבדו את כל משפחתם בשואה הארורה, ראו בך את תקוותם, את נחמתם. נחמה. כך הם קראו לך. היית ילדת הכפר, ילדת הטבע, מושבניקית, אשת אדמה. כששרנו בבית, ‘אנחנו שנינו מאותו הכפר’, ידענו שאצלנו בבית רק את מאותו הכפר. עדרת, זיבלת, הישקת, חלבת בבוקר את הפרות, אספת ביצים מהלול, ויצאת ללמודים.
אבא, מנחם שולמן, נפטר כשהיית רק בת חמש. ואימא, דרורה (קיילה), נשארה להחזיק במשק לבד, כשאת וורדה, ומאוחר יותר גם חיים גיסנו, עוזרים לה. “אמא שלי”, כך אמרת, “עבדה קשה, ונלחמה כלביאה על הזכות להיות עובדת אדמה”.
כשהכרתי אותך, חשבתי לפעמים, שעשיתי לך עוול, שאולי אני עירוני מידי, ירושלמי. מהר מאד למדתי ממך, שאפשר לגלות את האדמה של ירושלים, לרכוב על סוסים, לעדור בטוריה, לגדל ירקות בעונה! רק בעונה וצמחי תבלין בגינה. באוניברסיטה בירושלים למדת חקלאות, ביולוגיה וזואולוגיה, ועבדת במכון הזואולוגי והביולוגי.
אט אט, צמחו בך שורשים ירושלמים. היית ירושלמית יותר מירושלמים, וריבלינית יותר מרבלינים. הקוגל הירושלמי שלך, מתוק וחריף כאחד, היה יותר טוב מהקוגל של שערי חסד. ומאימא שלי, למדת את המתכון לברונז’ינס, חצילים חריפים, שהיו המאכל האהוב עלי.
ואז יום אחד, אחרי שנים כילדת הטבע, כאשת מדעי הטבע, החלטת ללמוד אמנות. הנפש העשירה שלך, לא ידעה מנוח. עולם האמנות נפתח בפנייך. בכל ביקור בחו”ל, ידעת כבר לאן את רוצה ללכת, על איזה מוזיאון לא תוותרי, ואיזו יצירה את חייבת לראות. לפעמים ניסית גם למלט אותי, מהטקסים המשעממים, ומקבלות הפנים הרשמיות, ולגרור אותי למוזיאון הקרוב, “את זה אתה חייב לראות”, כך אמרת, ולקחת והסברת”.
הוא תיאר את חיבתה לתרבות מכל סוג שהוא.
“אף פעם לא רצית להיות באור הזרקורים, אבל הבנת שכאשת נשיא המדינה יש לך תפקיד, וקיבלת אותו על עצמך. ובכל זאת החלטת לעשות את המוטל עלייך לא כ’אשת נשיא המדינה’, אלא מתוך החלטה לזרוע, להשקות ולגדל את מה שבאמת צריך טיפול כזה, מסור ויודע. ובחרת – לתמוך בילדי החינוך המיוחד. לעמוד תמיד לצדן של נשים, מבלי להיות פמניסטית מופגנת. לטפח יוצרים ואמנים. ערבים ויהודים היו בעיניך קודם כל אנשים, ועם זאת לא הייתה ציונית ממך. ומתוך הבחירות שלך ועם המעשים שלך עלתה כפורחת גינת האוהבים והאוהבות שלך. כל הארץ אוהבים אוהבים.
כמה אהבו אותך נחמה, כמה דאגו לשלומך ודרשו בשלומך וביקשו לך טוב וייחלו והתפללו להחלמתך בכל החודשים הללו. כמה ביקשו לחזק אותנו ולעטוף אותך.
נחמה, בחודשים האחרונים שאלו אותי איזה אמא את, ועניתי, שאת אמא שבמשך ארבעה חודשים לא עזבו את מיטתה לרגע לא הילדים ולא בני הזוג שלהם. לרגע לא עזבו אותך לבד. כזו אימא היית, כזו סבתא. ריבי ותומר, ענת וגדי, רן ועינת, תודה שהייתם שם בשביל אימא. מתן, זיו, שי, קרני, מאיה, דניאלה ויהב, סבתא אהבה אתכם עד כלות, והיא תמשיך לאהוב אתכם, גם מלמעלה. תודה לכם לכולכם, שאתם המשפחה שלי. ותודה לכל האזרחים והאזרחיות שדרך העיניים שלכם והמילים שלכם והנוכחות שלכם זורח אלינו שוב ושוב אורה של נחמה שלנו, כמו אלף שמשות.
ולך נחמה, רעייתי, אהובתי, אני מתקשה להאמין שאלו דברי פרידה. אני בטוח שעוד אחפש אותך בלילות, ובימים גם. תודה לך נחמה, על האהבה, על הזוגיות, על המשפחה, על כך שהיית תמיד איתי, על היד התומכת והלב המקשיב, על ההומור ועל המחשבה החדה, ועל זה שזכיתי להיות, בן זוגה של רעיית נשיא המדינה. ‘מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות, כל הנהרות בעולם, לא ישטפוה’.
נוחי בשלום על משכבך”.