אין פסוק כזה: שישו את ירושלים גילו בה • ומי זו ‘ירושלים של ברזל’?

הבהרה: במאמר זה פורסמה פיסקה העוסקת בשינוי הפסוק ‘והיה כנגן המנגן’ בשירו של שוואקי, הכוללת טענה כי אין פסוק כזה. בעקבות הפרסום שלח לי אחד הקוראים כי אמנם נכון הוא שנוסח זה לא מופיע בפסוק, אך הוא בהחלט מופיע בדברי הירושלמי. בדקתי זאת וראיתי שהוא צודק, ועל כן אני מצטער ולוקח דברי בחזרה.

שישו את ירושלים

אם האזנתם לרדיו ביום האחרון, ניתן להניח כי בין צלילי השירים הנלווים לחגיגות ליום ירושלים, פגשתם גם באחד מ’שירי ירושלים’ המוכרים והאהובים ‘שישו את ירושלים גילו בה – כל אוהביה’.

כל מי שמאזין לשיר, משוכנע כי המקור למילים הוא מן התנ”ך, אלא שהוא לא לגמרי צודק. הפסוק עליו נסמך השיר מופיע בישעיהו והגרסה המלאה שלו היא זו:

שִֹמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלַים וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִֹישֹוּ אִתָּהּ מָשֹוֹשֹ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ [סו, י].

כלומר שמחו ולא שישו. סמנטיקה? לא כשעוסקים בתנ”ך. לזכותו של מחבר השיר, עקיבא נוף יאמר כי הוא מציין זאת (כך באתר ‘שירונט’), אך איש אינו שם לב לכך.

ירושלים של ברזל

עם דמדומי יומה של ירושלים, ראוי אולי להעלות מן האוב סיפור מרתק ופחות מוכר סביב השיר המזוהה אולי יותר מכל עם ירושלים – ‘ירושלים של זהב’.

מסתבר, שלמילות השיר אותו כתבה נעמי שמר (ושמאוחר יותר פורסם כי חלק מן הלחן שייך היה לשיר-עם באסקי קודם), הורכבו מילים חדשות מיד עם תום מלחמת ששת הימים על ידי המשורר המופלא מאיר אריאל, אז צנחן מילואים שלחם בעיר העתיקה.

על פי אתר הקיבוצים, אריאל, “חזר מאובק באוטובוס מירושלים ללבנון, שמע במהלך הנסיעה את שירה של שמר ברדיו ובמקום חיבר מילים אלטרנטיביות עם הפזמון ‘ירושלים של ברזל'”.

בעיתון דבר פורסמה גרסה אחרת לכתיבת השיר: “בלילה טרוף שינה, בין חיים למוות, כאשר מסביבו חברים שנפלו והוא מגלה סימני כדורים שפגעו בקסדה ובמימיה שלו, כתב מאיר אריאל את ‘ירושלים של ברזל'”.

איך שלא יהיה, החייל הצעיר ביקש להביע את תחושתו סביב העיר, שהיתה רחוקה מהאופטימיות והזוהר שעלו משירה של שמר. זמן לא רב חלף ושירו של אריאל פשט כשדה קוצים. הוא בפשטות הפך להמנון האלטרנטיבי של המלחמה.

שמר, זעמה על השימוש בשיר שלה ועל השינויים הרדיקליים בו, ופגישה נערכה בינה לבין אריאל הצעיר. מה ארע בפגישה? גם כאן ישנן כמה גירסאות, אחת מהן גורסת כי במפתיע, בעקבות הפגישה, שמר שינתה את דעתה באופן מוחלט ואפילו ניאותה להעביר לאריאל את הזכויות על המילים. גירסה אחרת טוענת, כי ההדורים אמנם יושבו, אך סוכם כי התמלוגים לשיר, עברו ברובם – בהסכמת אריאל, לשמר – הסדר הפועל עד לימים אלו.

ייחודיותו של סיפור זה אינו רק בעצם קיומו, אלא בכך שהוא אינו מוכר לרבים. ‘ההמנון האלטרנטיבי’ של אריאל נעלם ונאלם עם השנים, וכיום מכירים כולם רק את ‘ירושלים של זהב’ שהפך כמעט להמנון הלאומי של מדינת ישראל.

כוחו של מיתוס וזיכרון קולקטיבי.

ירושלים של ברזל

במחשכייך, ירושלים, מצאנו לב אוהב

עת באנו להרחיב גבולייך ולמגר אויב

מקול מרגמותיו רווינו ושחר קם פתאום –

ורק עלה, עוד לא הלבין הוא, וכבר היה אדום

ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול

הלא לחומותיך קראנו דרור

הגדוד, רגום, פרץ קדימה, דם ועשן כולו

ובאו אימא אחר אימא בקהל השכולות

נושך שפתיו ולא בלי יגע, הוסיך הגדוד ללחום

עד שסוף סוף הוחלף הדגל מעל בית הנכאת

ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שכול

הלא לחומותייך קראנו דרור

נפוצו כל גדודי המלך, צלף – נדם צריחו

עכשיו אפשר אל ים המלח בדרך יריחו

עכשיו אפשר אל הר הבית וכותל מערב

הנה הינך באור ערביים, כמעט כולך זהב

ירושלים של זהב ושל עופרת וחלום –

לעד בין חומותיך ישכון שלום.