איך ‘הכיבוש’ נהפך לבדיחה: על מה הערבים חושבים כשאומרים ‘כיבוש’

מעת לעת ניצת מחדש הוויכוח על ‘הכיבוש’.

יש גורמים מבית ומחוץ שמפמפמים את המילה הזאת בלי הרף, בניסיון לשמור אותה בתודעה. אלא שככל שחולפות השנים השימוש במושג הזה נעשה יותר ויותר נלעג.

על מה הערבים חושבים כאשר הם מדברים על ‘כיבוש’? הם לא מתכוונים רק לאלון מורה ולקרני שומרון. בעיניהם ‘הכיבוש’ הוא בתל-אביב ובחיפה, בירושלים המערבית ובהרצליה.

ארגון הטרור אש”ף הוקם לפני מלחמת ששת הימים. ראשי התיבות של שמו – ארגון לשחרור פלסטין – מבטא את מאוויי העם הערבי. איזו ‘פלסטין’ ביקש הארגון ‘לשחרר’ בשעה שירושלים המזרחית ויהודה ושומרון היו בידי הערבים?

כשהדבר ברור ליהודים

מי שמדברים על המשפט הבין-לאומי ראוי שיזכרו כי מדינת ישראל קמה על בסיס הסכמתה לתכנית ה’חלוקה’, שהותירה מחוץ לגבולותיה את אשדוד ואשקלון, עכו ונהריה, רמלה ולוד, בית-שמש וקריית-גת, באר-שבע ונצרת-עילית. הערים האלה נכבשו במלחמה, בשנת תש”ח (1948) – מלחמת השחרור.

הגבולות שנקבעו במלחמה הזאת מעולם לא הוכרו רשמית על-ידי העולם. הערבים טענו שוב ושוב כי אלה שטחים כבושים.

אם כן, מדוע לא היו באותן שנים הפגנות ומחאות לסיום ה’כיבוש’? מדוע היה ברור לעולם כולו כי חבלי הארץ שנפלו בידי ישראל במלחמה זו לא נועדו למסירה לערבים? – מפני שזה היה ברור ליהודים.

העם היהודי, ששב לנחלת אבותיו, שמח והתרגש על שחרור עוד ועוד חלקים מארץ ישראל. הוא ראה בזה עוד שלב בדרך להשבתה של ארץ ישראל כולה לידי בעליה. איש לא העלה על דעתו לוותר לערבים על חלקים מהארץ.

ומכיוון שזה היה ברור לנו, השלים גם העולם עם המציאות.

לכן יכולים כיום כמיליון וחצי יהודים להתגורר ב’שטחים הכבושים’ ההם (אשקלון, עכו, באר-שבע וכו’), בלי לדעת כלל שהם למעשה ‘מתנחלים’. לכן ההצהרות של הערבים על החזרת ‘השטחים הכבושים’ נשמעו מגוחכות ותלושות מן המציאות.

מי שזוכר את ההתרגשות אחרי הניצחון הניסי המופלא במלחמת ששת הימים, שבה הצלחנו להחזיר לידינו את ערש התנ”ך, ובראש וראשונה את ירושלים – זוכר את השמחה הגדולה ואת ההתרפקות על המקומות הקדושים.

הייתה תחושה של ‘היינו כחולמים’, של בנים השבים הביתה.

עובדה קיימת

אילו קברניטי המדינה היו מתייחסים למתנת אלוקים זו באותה אמונה טבעית, היה דין שילה כדין בית-שמש, ודין חברון כדין נצרת-עילית. העולם היה משלים עם העובדה שהעם היהודי חזר לארצו ולמולדתו, ומבין שאת הנעשה אין להשיב.

למרבה הצער השתלטה על הקברניטים רפיסות עצמית שגרמה להם להכריז כי חבלי הארץ האלה אינם אלא ‘פיקדון’ שיוחזר למען השלום. וכך, אם היהודים אינם בטוחים שהארץ שלהם, מדוע שמישהו אחר יקבל זאת?

ואולם המציאות עושה את שלה.

חמישים ושתיים שנים של איחוד ירושלים, ושל התיישבות יהודית בכל רחבי יהודה ושומרון, עושות את שלהן. ה’כיבוש’ נהפך לבדיחה, ושובו של עם ישראל לארץ אבותיו היה לעובדה קיימת, עד הגאולה השלמה בקרוב ממש.