הוויתור של עומר אדם שם אותו בשורה עם דמויות כמו ‘יוסף מוקיר שבת’

1.

מהו “קידוש השם”? מהו “חילול השם”? מהי בעצם ההגדרה ההלכתית של שני המושגים הללו?

אני יודע שזה נשמע כמו פתיח – שלא לומר: מבוא – למאמר עיוני כבד בירחון תורני. אבל אל דאגה, אני מבטיח לא להיות עמוק מדי. פשוט לתת את המידע הבסיסי ביותר. מוגש כשירות לציבור.

העניין הוא כזה: הביטוי חילול השם נזרק בכל דיון ציבורי שקשור ביחסינו עם העולם החילוני. כמעט כמו הביטוי קידוש השם. זה קורה בכל פעם שמדברים על דתיים בפריים-טיים הציבורי.

רב אמר משהו ורזי ברקאי התעצבן? זה חילול השם. רב אמר משהו ורזי ברקאי לא התעצבן? קידוש השם. ולא רק ברדיו. זה קורה בכנסת, באירועי תרבות, אפילו בתוכניות הריאליטי.

בשבוע האחרון שמעתי את זה בהקשר לאירוויזיון. “איזה קידוש השם עשתה מדינת ישראל שהראתה לכל העולם איזו הפקה מדהימה אנחנו יכולים להרים!”.

המשפט הזה קומם אותי ברגע הראשון, והצחיק אותי ברגע השני. ברגע השלישי הרגשתי שאני צריך להסביר לעצמי למה. מה כל כך מקומם ומצחיק בטענה שהאירוויזיון עושה כבוד לישראל בעולם ולכן הוא בגדר קידוש השם?

ואז גיליתי שקידוש השם וחילול השם, הם מושגים הלכתיים מדויקים (בניגוד למושג הלא הלכתי ולא מדויק “גאווה למגזר”) שבעצם לא ברורים לי עד הסוף.

אז ניסיתי לעשות לעצמי סדר.

2.

יש כל כך הרבה פירושים וביאורים למצוות קידוש השם, מהתיאור על עשרת הרוגי מלכות בגמרא ועד שו”תים שעוסקים בשמירת מצוות במסירות נפש בשואה. אחד החיבורים שזכו לפרסום, למרות שבעצם לא ראה אור מעולם, הוא ספר מקיף על קידוש השם שכתב הרב משה חיים לאו הי”ד. הוא נרצח (על קידוש השם) וכתב היד של הספר נעלם לעד.

אבל מה בסיסי יותר מלפתוח את הרמב”ם בהלכות יסודי התורה ולקרוא את לשונו הזהב: “כל בית ישראל מצווים על קידוש השם הגדול הזה, שנאמר ‘ונקדשתי בתוך בני ישראל’, ומוזהרים שלא לחללו, שנאמר ‘ולא תחללו את שם קודשי’. כיצד? כשיעמוד עכו”ם ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצוות האמורות בתורה או יהרגנו – יעבור ואל ייהרג. שנאמר ‘אשר יעשה אותם האדם וחי בהם’, ולא שימות בהם.

“במה דברים אמורים? בשאר מצוות חוץ מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. אבל שלוש עבירות אלו, אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תיהרג – ייהרג ואל יעבור… והרי זה קידש את השם. ואם היה בעשרה מישראל – הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל, חנניה, מישאל ועזריה וכרבי עקיבא וחבריו. ואלו הם הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתם”.

זאת המצווה הבסיסית של קידוש השם. מצווה שהייתה מאוד מעשית בדורות הקודמים והרבה פחות מעשית ביומיום שלנו, ברוך השם. הסיכוי שנלך ברחוב ואיזה איוואן יקפוץ עלינו עם גרזן שלוף ביד אחת ופסלון ביד השנייה שואף לאפס.

3.

אבל כאן מגיע סעיף שמאוד רלוונטי לדורנו: “כל העובר מדעתו על אחת מכל מצוות האמורות בתורה בשאט נפש להכעיס – הרי זה מחלל את השם. ואם עבר בעשרה מישראל – הרי זה חילל את השם ברבים”.

אתם קולטים? זאת ההגדרה של חילול השם: לעשות עבירה בכוונה.

ומה הצד השני של המטבע? נכון, קידוש השם. שימו לב להגדרה של קידוש השם לפי הרמב”ם: “וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצווה לא מפני דבר בעולם, לא פחד ולא יראה, ולא לבקש כבוד, אלא מפני הבורא ברוך הוא, כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו – הרי זה מקדש את השם”.

זה מדהים. קידוש השם בכלל לא קשור להופעות ציבוריות. הוא מתחיל במקום הכי פרטי, בתוך הבית פנימה, כשאף אחד לא רואה אותך. אם אתה מתגבר, עומד בניסיון – כל אחד והניסיון שלו – זה קידוש השם. אם אתה שומר מצוות בלי אינטרסים, פשוט לשם שמיים, זה קידוש השם.

אל תגלו לאף אחד, אבל עד השבוע לא הכרתי את ההגדרה משנת-התודעה הזאת: קמתי בזמן לתפילה? קידוש השם. התגברתי ולא דיברתי לשון הרע? גם. הצלחתי לברך ברכת המזון בכוונה, ורק אני יודע על זה? קידוש השם עצום.

4.

אז רגע, אם הכול נוגע להתנהלות הפרטית שבין אדם למקום, איך קידוש השם וחילול השם נתפסים אצלנו כמשהו שקשור לפרהסיה? הכול אגדה הלכתית אורבנית? לא.

בסוף הפרק, ממש בסעיף האחרון, הרמב”ם מדבר על סוג נוסף של חילול השם: “ויש דברים אחרים שהם בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול בתורה ומפורסם בחסידות, דברים שהבריות מרננים אחריו בשבילם, ואף על פי שאינם עבירות – הרי זה חילל את השם”.

אם הבנתי נכון, זה כבר כן נוגע להתנהלות שלנו, הדתיים, מול אנשים שלא בדיוק גדולים ומפורסמים בחסידות. צריך להיזהר אפילו ממראית עין. שהבריות שמצפות מאנשים שקשורים לתורה להתנהגות מסוימת לא יתאכזבו וירננו.

והרמב”ם נותן דוגמאות, כדי שנבין מאילו התנהגויות צריך להיזהר: “כגון שלקח ואינו נותן דמי המקח לאלתר, או שירבה בשחוק או באכילה ושתייה אצל עמי הארץ וביניהם, או שדיבורו עם הבריות אינו בנחת ואינו מקבלם בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו. הכול לפי גודלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין”.

שימו לב, הרמב”ם לא חושב שלהיות חלק מהחבר’ה ולהגיד “אני כמוכם” זה קידוש השם. בדיוק להפך. לדבריו מי שמרבה בשחוק ובאכילה ושתייה עם עמי ארצות לא עושה קידוש השם אלא חילול השם.

ומהו קידוש השם? גם פה מביא הרמב”ם רשימה של דוגמאות מהחיים: “אם דקדק החכם על עצמו, והיה דיבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להם ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה”.

ושוב, גם כאן מדגיש הרמב”ם את ההתרחקות מהחוטאים: “ולא ירבה באריחות (מלשון ארוחה או אירוח) עמי ארץ וישיבתם ולא ייראה תמיד אלא עוסק בתורה, עטוף בציצית, מכותר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין. והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם. עד שימצאו הכול מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו. הרי זה קידש את השם, ועליו הכתוב אומר ‘עבדי אתה, ישראל אשר בך אתפאר'”.

5.

אפשר להאריך הרבה בעניין. לרשימת מקדשי השם נכנסים חיילי צה”ל שנפלו על הגנת העם והארץ וגם יהודים שנרצחו בכל הדורות בגלל היותם יהודים. אבל בטור הזה אני מבקש, כאמור, לעשות סדר בשימוש בביטוי קידוש השם או חילול השם בכל הנוגע לחיים ולא למוות.

אז לסיכום: חילול השם זה לעשות עבירות. קידוש השם זה לא לעשות עבירות. נקודה. האם הפקה מושקעת של מופע שכולו פגיעה בערכי השבת, המשפחה, הצניעות והנורמטיביות היא קידוש השם? תענו בעצמכם.

אולי צריך לומר שככל שההפקה מושקעת יותר ונצפית יותר זה יותר חילול השם. הרמב”ם מדבר על חילול השם מול עשרה מישראל. מה הוא היה אומר על חילול השם מול מיליון צופים מישראל ו-200 מיליון מאומות העולם? אם היה מדובר בקידום ופיתוח העולם, זה כמובן עניין אחר. כשהמדינה היהודית מוציאה מתוכה תרופות, טפטפות ותוכנה כמו ווייז יש פה בהחלט ערך, אור לגויים. אבל כולם מסכימים שלא בזה מדובר.

נמשיך. האם ההתעקשות של להקה דתית לא להשתתף בחזרות בשבת היא קידוש השם? גם התשובה לזה נמצאת ברמב”ם.

הם פרשו מעבירה בלי פשרות תוך ויתור והקרבה (למרות שאני חייב לומר שאותי באופן אישי, הסירוב של להקת שלווה לחלל את השבת לא כזה הפתיע וממילא לא כזה ריגש. עומר אדם לא מגדיר את עצמו כדתי. היה לו פה חתיכת ניסיון. הוויתור שלו על תהילה כזאת ועל סכומים כאלה, מבלי להתפשר על קוצו של יוד, הוא סיפור בסדר גודל היסטורי ששם אותו בשורה אחת עם דמויות כמו דמא בן נתינה ויוסף מוקיר שבת. עד כדי כך. אבל האם אתם מעלים על דעתכם שלהקה שיש בה חברים דתיים, שהוקמה במסגרת של מוסד דתי, אפילו חרדי, תחלל שבת? שמעתי שהם גם סירבו לאכול מכריכי השינקן שהציעו להם חברי המשלחת הגרמנית. מרגש!).

אם זו הייתה דרשה, הייתי מסיים ואומר: שנזכה כולנו לקדש שם שמיים באמת ולא לחלל שם שמיים באמת. מכיוון שזה טור בעיתון, אני מאחל לנו קודם כול להכיר את ההגדרות הבסיסיות, כדי שלפחות לא נישא את שם קידוש השם לשווא.

• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’