חטיפת הנערים בגוש עציון, רצח הנער הערבי משועפאט, מבצע “צוק איתן” בעזה. אירוע רודף אירוע. ואיכשהו, בערב קטן אחד בעיר אלעד השבוע, הכל התחבר.
יום ראשון, שמונה בערב, האמפיתיאטרון בעיר. עצרת חיזוק לבני הנוער. חבר הכנסת יוני שטבון מ”הבית היהודי” אירגן את העצרת הזאת אחרי כמה שיחות כאובות עם הצעירים האלה. “חשבתי שצריך לעשות ערב אחד רק עבורם, לחזק אותם”, הוא אומר כשהפארק מתחיל להתמלא במאות נערים ונערות. האמא שיושבת לידי כמעט בוכה מהתרגשות. “איזה חודש קשה עבר עליהם”, היא אומרת. “בתקופת אי־הוודאות, אחרי החטיפה, הם התנדבו לנהל את כל הביקורים ואירועי ההזדהות עם משפחת יפרח, ממש הרימו חמ”ל. שלא לדבר על התפילות ולימוד התורה יומם ולילה, ועל הלילות שבהם הם פשוט לא הצליחו לישון. ועכשיו, בשבעה על איל, הם מנהלים את אוהל המנחמים עם אלפי המבקרים. אני ממש דואגת להם”.
העצרת אורגנה כשמבצע “שובו אחים” היה בראש הכותרות, אבל התקיימה כשהיחס לבני דודינו ולא לאחינו כבר הפך לכותרת הראשית. בדיוק באותו ערב הותר לפרסום כי נערים יהודים חשודים ברצח של מוחמד אבו חדיר בן ה־ 16 . נראה שעם פרסום הידיעה מיהרו החילונים לוודא שהרוצחים דתיים, הדתיים לוודא שהם חרדים, והחרדים לוודא שהם כבר לא חרדים. כל המגזרים כידררו ביניהם את נערי השוליים והמצוקה האלה, מנסים להדביק אותם לבית גידול אחר.
הרב דב זינגר, כמו האמא רחלי פרנקל, נחשף לראשונה לציבור הרחב נוכח האירועים, אבל נראה שכבר לא יחזור לאלמוניות. ראש הישיבה שבה למדו שניים מהחטופים דיבר בחודש האחרון באינספור פורומים ואירועים. באוטו, בדרך לאירוע, הוא שמע את החדשות הטריות, וכך אמר לנוער המבולבל והאבל של אלעד: “באנו לדבר על דברים אחרים, אבל יש הערב בשורות רעות מאוד. אני עדיין לא מאמין, ועדיין מקווה שזה לא נכון. אם יתברר שנער יהודי רצח באכזריות נער ערבי זה מצער בכל רמה שהיא – אבל בראש ובראשונה זה חילול השם נורא. כשאנחנו אומרים את השמות גיל־עד, איל ונפתלי אנחנו לא אומרים אחר כך ‘זכרם לברכה’ אלא מוסיפים ‘השם ייקום דמם’. זה תפקידו של השם, ואם מישהו חלילה לוקח את התפקיד של השם – אז זה חילול השם. האם אתה מנהל את העולם או הוא? זו טיפשות חמורה ביותר ורשעות חמורה ביותר להיכנס לתפקידו. אנחנו צריכים לתקן את הדבר, ואיך מתקנים שנאה? באהבה. אנחנו צריכים להוסיף עוד ועוד אהבה”.
אחריו עולה לבמה מאיה מורנו־אוחנה, אלמנת צה”ל. ח”כ שטבון, שקיבל את צל”ש הרמטכ”ל על תפקודו במלחמת לבנון השנייה, הזמין אותה לדבר עם הנוער על יציאה ממשברים. בעלה של מאיה, סא”ל עמנואל מורנו, הוא חייל צה”ל היחיד שעד היום, גם שמונה שנים אחרי שנפל, אסור לפרסם את תמונתו. הוא נהרג במבצע סודי במלחמת לבנון השנייה, ואם ייחשף פרצופו ייחשפו עוד מבצעים עלומים שבהם היה מעורב. הוא הותיר את מאיה עם שלוש בנות. מאז נישאה שוב וילדה עוד שני ילדים. גם מורנו־אוחנה בכלל תיכננה לבוא ולדבר על ההתמודדות עם האבל, אך האקטואליה שינתה את התוכניות ואזעקות “צבע אדום” שיבשו לה את הנאום.
“אני מגיעה אליכם מהדרום. ממש עכשיו נופלים קסאמים ליד ביתנו”, היא מספרת לנוער של אלעד. “אנחנו שומעים ‘צבע אדום’ כשאני תולה כביסה וכשהילדים משחקים בחצר. לפעמים מיירטים את הטיל ממש מעלינו, ולפעמים זה נופל קרוב. המסר שלי לעצמי ולילדים הוא ברור: אני אלך לאזור הממוגן, ואז אני אמשיך לתלות כביסה מאותה חולצה שבה הפסקתי. אני לא אפסיק את החיים שלי.
“אתם יודעים, כמה שנים אחרי שהתחתנתי עם עמנואל, היריון שלי נגמר, לצערי, באובדן התינוק. אני זוכרת שעמנואל אמר לי אז משפט אחד חזק: העניין שלנו אינו ההצלחה, אלא איך מתמודדים עם הקשיים. זה משפט שליווה אותי אחר כך, אחרי שעמנואל נפל. לקח לי זמן להתאושש, אבל זכרתי שהעיקר הוא לא להצליח תמיד, אלא להצליח להתמודד עם הקושי”.
בפרשת השבוע, פרשת “פנחס”, משה רבנו רואה את ארץ ישראל מנגד, אבל לא נכנס אליה. פרשנים שדנים בפרשה מזכירים שמול החלום של משה להיכנס אל הארץ המובטחת – עומדת גם המציאות. הרי אחרי 40 שנה במדבר בדרך לארץ זבת חלב ודבש, עם ישראל מגיע לבסוף אל ארץ שיש בה גם מלחמות, מאבקים וקשיים. כך מימי יהושע בן נון ועד “שובו אחים” ו”צוק איתן”. אז למה בעצם משה התעקש כל כך? מה פשר השאיפה הגדולה שלו? התשובה היא שעצם החיים כאן – על כל המורכבות הזאת שבדרך – הם זכות. משה רצה להיות חלק מהסיפור ההיסטורי, על הטוב ועל הרע שבו.
באמצע העצרת מצלצלת גיסתי מהדרום. היא, בעלה וארבעת הילדים רוצים לבוא החל ממחר בבוקר אלינו, לירושלים. הם אכן הגיעו בבוקר, ובערב נשמעה לראשונה אזעקה בבירה. כמאמר הקלישאה, באנו לחזק ויצאנו מחוזקים. נראה לי שלכל משפחה ירושלמית מבוהלת ששומעת פתאום אזעקה צריך היה להצמיד השבוע משפחה דרומית מנוסה. הילדים שלהם פסעו לממ”ד בשלווה, לימדו אותנו להבחין בין קולות פיצוצים ויירוטים ובעיקר הפגינו את המילה הכל כך שחוקה וכל כך חשובה – חוסן. הסלולרי שלהם, אגב, רוטט בכל פעם שיש צבע אדום בדרום, וזה בלבד מספיק כדי להפחיד אותנו. אותנו, אבל לא אותם. מדהים לגלות איזה אופי נאלצו לפתח מאות אלפי ישראלים בשנים האחרונות. מדהים שאנחנו מעזים לטעון אחרי אזעקות ספורות בירושלים, תל אביב או זיכרון יעקב ש”עכשיו אנחנו מבינים מה הם בדרום חווים שם”. אנחנו לא מבינים.
7החלק המוזיקלי של הערב באלעד מגיע. הזמרים שהוזמנו לכאן הכינו מראש רשימת שירים נוגה, עצובה. בכל זאת, פחות מקילומטר מהאמפי הזה משפחת יפרח עדיין יושבת שבעה. כשהצלילים הראשונים נשמעים, הנוער קם. הם מחובקים, נעים לאט מצד לצד, שרים בשקט. חלקם עדיין לובשים את חולצת “מחזירים הביתה את הבנים”. חלקם כבר עם חולצת “ממשיכים בדרכם”. אחרי כמה שירים הם מנצלים הפסקה של כמה שניות בין שיר איטי אחד לשני, ומתחילים לשיר בספונטניות את “עם ישראל חי”. ממש מכריחים את הנגנים להתאים את עצמם אליהם. אחר כך הם עוברים לשיר “עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה”. אנרגיות כלואות של חודש שלם מתפרצות פתאום בקפיצות, בשאגות, ופה ושם גם בדמעות. המבוגרים שבקהל שולחים בהתחלה מבטים של חשש, כי אולי זה לא כל כך מתאים, אבל אז מצטרפים אליהם פנימה, למעגל ריקודים ענק.
הסטטוס היהודי:
“מי שבירך אבותינו אברהם יצחק ויעקב, הוא יברך את חיילי צבא הגנה לישראל, העומדים על משמר ארצנו ועל ערי אלוקינו מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, ומן הים הגדול עד לבוא הערבה, ביבשה, באוויר ובים” (מתוך התפילה לשלום חיילי צה”ל)