1.
תרשו לי לצטט את עצמי. הנה דברים שכתבתי כאן לפני כשנה, בשבוע שאחרי האירוויזיון: “גיליתי שאני קצת חושש להיות לא בעניינים, כי ‘כולם’ עכשיו מאוד מתלהבים מזה שהשיר ‘שלנו’ זכה באירוויזיון. ויותר מזה, זה לא רק החשש להיות אאוט, אלא גם הרצון להיות מחובר להצלחה לאומית.
”מדינת ישראל כולה חוגגת עכשיו במסיבה גדולה, ואני לא חלק ממנה? מה השלב הבא? לא לחגוג את שחרור הכותל? נהייתי נטורי קרתא? אבל אז, ברגע שאתה קצת חושב על זה, אתה מבין שזו ממש לא המסיבה שלך, ואתה אפילו קצת מתבייש בעצמך. מה, אני ילד קטן שנגרר אחרי כל הכיתה ומדבר על קלפים של סופר-גול למרות שזה בכלל לא מעניין אותו?
”שלא תבינו אותי לא נכון. לא באתי עכשיו לכתוב טור יוקד שמטיף לציבור להקפיד יותר על שמירת גדרי הצניעות, ולא לצפות בתחרויות זמר שאין רוח חכמים נוחה מהן. לא שאני מזלזל בזה, בכלל לא, פשוט לא נראה לי שזה התפקיד שלי. קטונתי. אבל לא קטונתי מלהביע את האכזבה שלי מזה שכל כך הרבה אנשים רציניים נהו השבוע אחרי העדר. עזבו רגע צניעות או הלכה, איפה עמוד השדרה התרבותי שלנו? איפה חוש הביקורת?”.
2.
שנה חלפה, ונדמה לי שהבעיה האורתופדית בעמוד השדרה התרבותי שלנו רק החריפה. כבר שבוע ימים שאתרי המגזר רואים לעצמם חובה להעלות כל כמה דקות עדכונים שוטפים, ראיונות, פרשנויות ותמונות מכפר האירוויזיון, משל היה זה כפר מימון.
הלו? אתם לא רואים את חילול השבת ההמוני שהאירוע הזה מביא? את הטראש ההמוני? אני מניח שהדיווחים הצהובים האלה נותנים לכם כניסות והקלקות, אבל הרי אתם מוותרים לאורך השנה על דיווחים דומים בכל כך הרבה מקרים אחרים, כי יש לכם גבולות. אז מה השתנה?
עזבו גבולות, סתם חוש טעם, חוש ריח. תחשבו, לצורך העניין, שמאחורי האירוויזיון היתה עומדת הקרן החדשה. גם אז הייתם מדווחים על האירוע בכזאת התלהבות? לא שאני יודע על קשר בין הקרן ובין האירוויזיון, אבל לא ברור לכם שהרעיון הוא אותו רעיון? להפוך אותנו מעם סגולה לעם מטומטם. מדינת כל רדודיה. להחליף את ערכי התרבות והרוח של עם ישראל בכל התחומים, משבת ועד צניעות, בליברליות אוניברסלית.
איך כתב השבוע ד”ר יוסי לונדין? “היעד שלנו הוא להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, שנותנת לעולם משהו אחר מאשר יחצ”נות מערבית מסחרית וזולה”.
אז הקרן החדשה עושה את זה באמצעות מאבקים וקמפיינים ובג”צים, והאירוויזיון עושה את זה דרך האירוויזיון. והוא הרבה יותר משפיע.
אני מבין שקשה לכם להתעלם מאירוע עולמי בקנה מידה כזה שמתקיים בארץ. בסדר, אתם לא עיתון המודיע. אבל מה עם קצת ביקורתיות, קצת מבט מסתייג, קצת דעה עצמאית? יש הרי משהו באמצע, בין המודיע לבין גיא פינס. מעניין, כשמדובר בדיווחים על רבע פשרה בחאן אל-אחמר אף כלי תקשורת דתי לא מתבלבל ולא ממצמץ. פה יש עקרונות קדושים.
3.
אבל ברוך השם לא כולם נוהים אחרי העדר. פה ושם אתה שומע על אנשים שאפילו מארגנים יוזמות מחאה מקוריות. אני לא מדבר על הפגנות מול האירוויזיון אלא על הפגנות מול עצמנו.
הנה למשל מה שכתבה לי הקוראת שרה נבנצאל מאריאל: “בשבת הקרובה, פרשת בהר, צפוי אחד מחילולי השבת הרשמיים הגדולים ביותר שמדינת ישראל ראתה. עם ישראל הוא זה שהנחיל לעולם כולו את חשיבותו של יום המנוחה, אבל השבת הקרובה, תהיה מופקרת ורמוסה בראש כל חוצות לעיני העולם. בנוסף לכך, הדגלים שפסטיבל האירוויזיון מרים מנוגדים מהותית לערכים של תורת ישראל.
“מול רמיסה ציבורית של ערכי הקודש, חשוב לחזק את הקדושה שלנו, חשוב לאזן ולהראות לארץ ישראל ולתורת ישראל שאנחנו מכבדים ואוהבים את קדושתן. אני מציעה שבשבת הקרובה כל אישה תקבל על עצמה, בלי נדר, להדליק נר נוסף, להזכיר לה ולמשפחתה את הערכים האמיתיים שלנו”.
רעיון יפה, אבל אני רוצה להתייחס לעוד ערך מקודש ומרכזי שהאירוויזיון מחלל ברגל גסה: המוזיקה. הדבר הכי נעלה, הכי רוחני, הכי מרומם, הכי מנחם, הכי עמוק. אני חושב שגם בתחום הזה כל אחד יכול לקבל על עצמו (בלי נדר, בלי נדר) להתחזק. להשתדל להתחבר יותר למוזיקה יהודית.
בקיצור, מה שאני אומר זה שאתם חייבים לקנות דחוף את האלבום החדש של אהרן רזאל ‘הנשמה רוצה יותר’.
קשה לי לחשוב על מישהו שבמהותו מנוגד לתרבות האירוויזיון יותר מרזאל. טוב, אני לא צריך להכיר לכם אותו. הוא הרי שנים יוצר ומופיע. אבל אולי בעצם קצת כן. כי אהרן רזאל כל הזמן מתחדש. בן עלייה מוזיקלי. הוא לא נשאר במקום.
כבר 20 שנה שהסנה בוער ובוער.
4.
אולי נתחיל דווקא בחיסרון שיש בו, ולדעתי קצת תוקע לו את הקריירה. אהרן רזאל הוא אומן לא מיוסר. הוא אוהב את החיים ושמח בחיים, וחמור מכך: הוא לא מתבייש בשמחת החיים שלו.
לפעמים בא לי לומר לו: “אהרן, אתה מאושר? אתה אופטימי? בסדר. אבל לא חייבים לצעוק את זה! לפחות בשירים שלך תביא קצת כאב, קצת תהומות”.
אבל אין עם מי לדבר. הבחור חי חיים של משמעות, וממילא גם של אושר, ומעז להחצין את זה. אין בשירים שלו דיכאון, אין תהיות קיומיות, אין נרקיסיזם. איך אומן כזה יכול להצליח בדור שלנו?
ובכל זאת הוא מצליח. להיטים שלו כובשים את המון העם. באלבום החדש יש לפחות אחד כזה, השיר “תן לי את היום הזה” שכתב ביחד עם אפרת, אשתו הלא מיוסרת, וכבר עכשיו זוכה להצלחה ולדעתי עוד יהפוך, או לפחות ראוי להפוך, לסוג של המנון: “לא אביט לאחוריי / השביל פתוח לפניי / לא יכולתי לחכות / ארכו לי לילותיי / תן לי את היום הזה / תן לי את היום הזה / עגלה עוברת וקוראת אליי בוא עלה”.
הלחן הסוחף של רזאל והעיבוד המרהיב של אייל מזיג כובשים כבר משמיעה ראשונה. וגם מי שמשום מה לא נתפס בבית הראשון, נדלק בפזמון כשהאח יונתן מצטרף ביחד עם מקהלת ילדים אל הקריאה: “השמיים שואלים אותך, בתי / הים שואל אותך, בני / הלילה לוחש לך, אחי / שאול אשאל גם את עצמי / ועברת לילה קר / ונדמה שלא נגמר / האם פינית בליבך מקום לטוב שעוד תגלה? / האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?”.
אם הייתי מנהל בית ספר יסודי הייתי משמיע את השיר הזה בכל בוקר לתלמידים שלי. גם אם הייתי מנהל ישיבה או אולפנה. גם בית אבות. איזה משפט נפלא לפתוח איתו את היום: “האם פינית בלבך מקום לטוב שעוד תגלה? האם אתה מוכן לחסד שיביא איתו היום הזה?”.
5.
אבל גולת הכותרת של האלבום החדש, ובעיניי גם של יצירתו של רזאל ב-20 השנים האחרונות, הן שלוש בלדות שמספרות שלושה סיפורים. סיפורים שונים בתכלית. כל כך שונים, שאתה לא מאמין שאת שלושתם כתב אותו יוצר, שמחובר בו זמנית לכל כך הרבה עולמות וחווה אותם לעומק עם כל הניואנסים הכי דקים.
נתחיל ב”בלדה לחוזר”. שיר שמספר את סיפורו של מוזיקאי חוזר בתשובה צעיר, שעזב את הקיבוץ, את החברים ואת בת הזוג, תלה את הכינור והלך לישיבה: “כשהוא עזב הכול / הוא לא הביט אחורה / זרם כמו נהר / הוא לא ידע מרגוע / היא באה רק לומר לו: כל כך שמחה בשבילך / אמר: מצאתי דרך / אמרה: הדרך מצאה אותך / התיישב בצד / ליבו צמא לשמוע / צלול כמו נהר / הוא לא מפסיק לגמוע”.
אבל גם תוך כדי הלימוד בישיבה הוא לא באמת רוצה, או יכול, להתנתק לגמרי מהעבר שלו: “והוא נזכר פתאום בדשא / ובשדות של ילדותו / גם אם ירצה לשכוח / תמיד הם ילוו אותו”.
ושימו לב באיזו גאונות רזאל מחבר בין הכינור של הקיבוצניק החוזר בתשובה לכינור של דוד מלך ישראל: “הכינור על קיר תלוי / הרוח מנשבת בו / והוא מקשיב לניגון עתיק / שפותח את ליבו / הכינור על קיר תלוי / הרוח מנשבת בו / והוא מקשיב לניגון עתיק / שרק הוא מבין אותו”.
אני מקווה שזה בסדר לעשות ספוילר לשיר, אבל בסוף החוזר מוצא את האיזון וחוזר גם אל הכינור וגם אל הקשר עם הבית בקיבוץ, וגם מקים בית נאמן בישראל עם ההיא ששמחה בשבילו ולימים הדרך מצאה גם אותה. ולכל הקסם הזה יש קליפ מושקע שלדעתי עוד ירגש דורות של חוזרים בתשובה, שברגע זה עדיין יושבים על הדשא בקיבוץ.
6.
השיר-סיפור השני, הקסום לא פחות, מגיע ממחוזות אחרים לגמרי. לא חוזר בתשובה צעיר שגילה את התורה אלא קשיש ירושלמי בשם רחמים ניסן. תקשיבו איך בכמה מילים רזאל מצייר חיים שלמים של דור שהולך ונעלם: “יושב היה מול ניסים / אדון לוי משמאלו / אחיו גם הם הלכו / קרובים בקושי נשארו / אחות הייתה / לא זוכר כבר מה קראו אותה / יושב מולו הייתי בתפילה / מביט עליו / לאט היה מניח ומנשק את תפיליו / איזה טונים אז הבאת / כששרת פיוטי הסליחות / ‘אם אפס’, שזה אותו פיוט על העקידה / היה תמיד שלו, כולם חיכו / לשמוע איך סחב את המקאם בשלוש עשרה מידות של רחמים / ועד יומו האחרון כפוף היה / בוהה קצת באוויר / לא ויתרנו: רחמים, אולי תשיר! / התקרבתי וזקפתי את הספר השמוט אל מול עיניו”.
והשיר, שהחלק הכי יפה בו הוא המנגינה המזרחית בפזמון שמתכתבת עם לחן עתיק של פיוטי הסליחות, נחתם כך: “אולי זה לא חשוב / בכל מקרה, נפטר שלשום רחמים ניסן / קולו היה נעים, פרקו נאה / לעת עתה פרקו תם / כותב לו / ושר עליו שבעה צלילים / כי לא יושבים עליו / ועוד אני שומע בתוכי את ניגוניו”.
7.
אבל שום דבר לא מכין אותך לעוצמת הרגש בבלדה השלישית בטרילוגיה של רזאל, “הגיבן הקדוש”. כן, מדובר בסיפור המפורסם של ר’ שלמה קרליבך על מטאטא הרחובות, ניצול השואה מרחוב הירקון בתל אביב, שזכה ללמוד אצל רבי קלונימוס קלמן מפיאסצ’נה הי”ד.
צריך מידה של תעוזה להלחין את הסיפור הכי מרגש של קרליבך. לקחת את נוסח קרליבך לסיפור ולשנות אותו לנוסח רזאל.
אבל התוצאה לא משאירה אף עין יבשה.
“אמרתי לו: ידידי אני חסיד של רבי קלמן, אולי תואיל לומר לי משהו בשמו? / הוא הביט בי ואמר: אחרי המחנות אתה באמת חושב שאנחנו עוד זוכרים? / ואיך אוכל לתאר לך את קבלת השבת? רקדנו סביב הרבי כל הילדים / אך דבר אחד אני זוכר שאמר לנו שוב ושוב ולא אשכח כל החיים / ‘קינדערלאך, טייערע זיסע קינדערלאך’, מתוך האש הקול עוד מדבר / ‘הדבר הכי גדול בעולם הוא לעשות טובה למישהו אחר'”.
8.
כמובן שהעיקר חסר מן הספר בטור הזה, כי יש בו רק מילים ולא מנגינות. אבל בשביל זה יש דיסק. תקשיבו לו. מעט מן האור דוחה הרבה מן הטראש.
• הטור מתפרסם בעיתון ‘בשבע’