מזקני חסידי חב”ד: הילד שהוסתר מהנאצים בצרפת נפטר בבית וגן

הפעם האחרונה שראה את הוריו הייתה כשהיה בן חמש וחצי, במחנה ‘גוּרס’ שבדרום צרפת, לשם נמלט עם הוריו מאנטוורפן, עיר-הולדתו. ארגונים יהודיים הצליחו לשכנע את ממשלת צרפת, בראשות פטן, משתף הפעולה עם הגרמנים, להוציא את הילדים ממחנות הפליטים, על בסיס הומניטרי. מאותו יום החל קלמן שמולביץ – שליתר ביטחון הוחלף שמו לשארל סֶמוּל – לנדוד מעיר לעיר וממוסד למוסד.

סבא מלונדון

את עיקר זיכרונותיו מאותם ימים הוא נושא ממוסד סוציאלי, ששכן בסֶבְרֶה, פרוור של פריז. במקום זה בילה כשנתיים, עם עוד כמאתיים ילדים יתומים או ילדים ממשפחות הרוסות. לכל אורך שהייתו במקום נמנע מלחשוף את דבר יהדותו. “יהדותי באותן שנים הייתה בעלת שני מובנים”, הוא אומר, “ראשית, עצם הידיעה שאני יהודי. ושנית, ההבנה שזה גרוע מאוד… ומה הפלא? הרי בגלל היותי יהודי נטלו ממני את ביתי, את הוריי ומשפחתי, את זהותי ואפילו את שמי!”.

זמן-מה לאחר סיום המלחמה נקרא שארל למשרדי ההנהלה. “סבא שלך מלונדון בטלפון”, נאמר לו. הוא היה צעיר מכדי להבין את משמעות הדברים, ולכן עיקר התרגשותו נבעה מכך שבפעם הראשונה בחייו הוא אוחז שפופרת של טלפון ומהעובדה שהשיחה היא מלונדון הרחוקה…

הפמוטות חזרו

בלונדון פגש את סבו וסבתו (שהיו חסידי אוסטרובצה), ואת שני אחי אמו, שבבית אחד מהם גדל והתחנך. סבתו התהלכה שבורה ומלמלה לעצמה בלי הרף: “אוי וֵיי, הרגו את בנותיי”. אז נודע לו כי לאימו הייתה אחות שנספתה גם-כן בשואה.

כשנתיים לאחר המלחמה הגיע מכתב מארגון מתנדבים אמריקני, ‘קוויקרס’ שמו, שאנשיו ביקרו במהלך המלחמה במחנה ‘גוּרס’ והציעו לעצורים שם להפקיד בידיהם חפצי-ערך, מתוך הבטחה להחזירם לידיהם או להעבירם לידי קרובי-משפחתם מיד לאחר המלחמה. במכתב צוין כי בידי הארגון סכום כסף (לא-משמעותי) וארבעה פמוטות כסף, שנמסרו על-ידי אריה וחיה שמולביץ. כעבור זמן הגיעו הכסף והפמוטות. “סבתא הייתה אומרת לי, ‘בעזרת ה’ כשתתחתן תקבל אותם לביתך’. מדי פעם אף הייתה שולחת אותי להבריקם, ומעירה: ‘הם שלך’…”.

שבעים צאצאים

ר’ קלמן שמולביץ זכה לעלות ארצה ולהקים כאן משפחה לתפארת, ובה כשבעים צאצאים, כן ירבו, ההולכים כולם בדרך חסידות חב”ד. כמה מילדיו משמשים שלוחים של הרבי.

“ביני לבין עצמי חשבתי לא-פעם כי לוּ ידעו הוריי, בעת שנשלחו דחוסים ברכבת לאושוויץ, כי יום יבוא ובנם-יחידם יזכה לעלות לירושלים ולהקים בה משפחה גדולה; וארבעת פמוטות הכסף שלהם יפארו את שולחן השבת והחג בביתו – נסיעתם זו, האחרונה, הייתה אולי נעשית קלה במקצת”, הוא אומר בעיניים דומעות.