כיצד סוקרה הפטפטת המיותרת בעימות עם סער ומי יוכרז כמפסיד

שרי רוט
|
ח' אייר התשע"ט / 13.05.2019 07:51
מי מקבל את הצל”ש השבועי על סיקור ההסלמה בדרום • מי היה השבוע מקורי יותר – ‘הדרך’ או ‘יום ליום’ • האם הביטאונים הרשו לעצמם לבקר את ראש הממשלה, בעוד הח”כים מנהלים מו”מ על כניסה לקואליציה • מה מצא שמואל גרינוולד מ’יתד’ כשהדרים לתפרח תחת אש • ומה גילה יצחק הורוויץ מ’בקהילה’ ברואנדה

1.

כשאתה עורך עיתון בשבוע כל-כך גדוש באירועים, אתה ניצב בפני התלבטות לא פשוטה.

זה היה שבוע של מלחמה, שראשיתה בשבת שעברה וסיומה בהפסקת אש בליל שני. חלק מהקוראים החרדים לא עוקבים אחרי החדשות, לחלקם אין וואטסאפ, ואתה אמור לסכם עבורם את האירועים. מצד שני, עד לסוף השבוע, המלחמה היא כבר היסטוריה במונחי רצף החדשות בישראל.

מצד שני, יש ממשלה להרכיב, ויש חדשות קואליציוניות.

מצד שלישי, זה היה שבוע שחלו בו יום הזיכרון ויום העצמאות, אירועים שלציבור החרדי יש יחס מורכב כלפיהם. האם מקדישים להם מקום בעיתון? מתעלמים? ואם מקדישים – על איזה בסיס השקפתי? סטייל שיעורי יהדות בסמינר/הרצאות בערכים או ישראלי קלאסי?

הנה תצוגה חלקית של ההחלטות שקיבלו העורכים בעיתוני סופהשבוע:

‘יתד נאמן’, למשל, הקדיש את השער כולו למלחמה, תחת הכותרת (המבריקה) ‘בין הפטיש לחמאס’.

‘בקהילה’ התרכז בסיפורו של ‘הקדוש מאשדוד’ אבל הביא – במיקום פחות בולט, גם כתבות על הפוליטיקה הפנים-אלעדית ועל זו הארצית (קואליציה וחוק הגיוס).

‘הדרך’ היה מקורי והקדיש את השער חלק החדשות לחזרתם של בני הישיבות להיכלי התורה השבוע, תחת הכותרת (שיש לה צלילי מלחמה, בקונוטציה): “חזרה לשגרה”. תוכלו לפרש, חזרו לעולם הישיבות אז פסקה הלחימה, או פסקה האש אז התחיל הזמן כמתוכנן או סתם כותרת המבשרת על סיומו של בין הזמנים של פסח.

לעומתו, ‘יום ליום’, הפונה אף הוא לציבור הספרדי, היה שונה מכל היתר: שם בחרו להקדיש את שלושת החלקים של העיתון ליום העצמאות שחל השבוע. זו החלטה שננקטה זה מכבר באתרים החרדיים, אך די חדשנית בעיתונות המודפסת.

ניתן לראות בכך רמז שש”ס פונה היום יותר אל ציבור בני התורה, שברובו הגדול ממשיך את שגרת הלימוד שלו בלי להפסיק לרגל יום חגה של המדינה, וניתן ללמוד מכך ש’יום ליום’ מנסה לפנות אל ‘השקופים’, המסורתיים, אל אלו שזה מכבר כבר מצאו לעצמם יעדים שונים להצבעה כמו ‘כולנו’ של כחלון (בקדנציה הקודמת) או ‘הליכוד’.

אני באופן אישי אהבתי יותר את המקוריות של ‘הדרך’, עם ההדגש על החזרה להיכלי התורה, אבל ‘בין השורות’ מצדיע גם למקוריות של ‘יום ליום’.

2.

החזרה ל’זמן קיץ’ כבשה אמנם את השער של ‘הדרך’, אך אין זה אומר שהסבב המלחמתי לא ‘כיכב’ על דפי העיתון. ועוד איך.

שני עיתונים הרחיבו בנושא (יש שיאמרו, המלחמה תמה לה כבר בשני, למה לטחון את הנושא בעיתון סופשבוע, אולם לטעמו של ‘בין השורות’ הציבור שאינו מחובר לנייעס אוהב לקבל סיכום של מה שקרה) – ‘הדרך’ ו’יתד נאמן’.

את הצל”ש השבועי על סיקור ההסלמה בדרום מעניק ‘בין השורות’ לדוד ויצמן מ’הדרך’, שתחת ידו יצאו כמה וכמה כתבות ‘מלחמתיות’, אבל המעולה שבהן הייתה זו שהציגה, לפי  שעון היממה, שעה אחר שעה (ולעיתים גם כמה אירועים בתוך אותה שעה) את מה שקרה, פרוס על גבי כמה וכמה עמודים.

מרתק לגמרי.

3.

האם העיתונות החרדית הרשתה לעצמה לבקר את ראש הממשלה על הסיום המהיר של הסבב המלחמתי, בעוד חברי הכנסת הקשורים אליה נושאים ונותנים איתו על כניסה לקואליציה?

תלוי.

‘הדרך’ של ש”ס, למשל, היה די עדין.

תחת הכותרת ‘ריטואל חוזר’, הנה הדברים במאמר המערכת: “ושוב חזרו המראות הקשים, המטחים הכבדים והפיצוצים, להבות האש והעשן והבריחה לממ”דים. ושוב חזרו הבלהות והפחדים לרחובות, אזעקות אימתניות שלא הותירו אדם ברחובות המתרוקנים לטובת החדרים הממוגנים.

“ושוב חזרו – לא עלינו – מראות השכול וההרס… ושוב, כבריטואל חוזר, מבקשים שקט, באמצעות מדינה מתווכת, והשקט נשמר לתקופה קצרה או ארוכה, עד שבאים נערים ומחבלים וגוזרים את השקט השורר ומבעירים מחדש את המדינה היושבת על פח לוהט שכל רגע עלול להידלק מחדש. השקט הרגעי הזה, הוא הדבר הכי טוב שאפשר לייחל אליו והדבר הכי טוב שניתן להגיע אליו.

“ראש הממשלה בנימין ננתיהו למד בשנים האחרונות את הגיזרה הישראלית והחיכוך התמידי עם ששכננו וסיגל לעצמו את רוח הדחייה. אכן, לא תמיד ניתן לדחות את מועד יישום התשלום ו/או הנקמה ולא תמיד הדחייה משתלמת, אבל לפעמים הדחייה היא גם דרך. דרך לחיות בין חיות פרא צמאי דם ואדם, שאין להם בעולמם כי אם שדה הקטל, דרך לשרוד כאן, שה פזורה בין העמים”.

מריחים את יישור הקו? ככה זה כשהפטרון הפוליטי של עיתונך נוטל חלק בקבינט הבטחוני וגם חבר מאד טוב (בתקופה האחרונה) של ביבי.

ואולי בעידן בו הציבור החרדי הצעיר הולך ונוטה ימינה, טוב שיש את ‘הדרך’ שלא מאפשר את ההתלהמות.

4.

גם ‘יתד נאמן’, ביטאון ‘דגל’,  נמנע מלתקוף, ואף ניסה לסנגר על נתניהו ושאר מקבלי ההחלטות.

הנה קטעים מטורו של יוסף טיקוצ’ינסקי:

“רעמי השיגורים והיירוטים שככו מעט עד לסיבוב הבא, אשר גם הדרג המדיני מודה כי הוא קרוב מתמיד… מהזירה המדממת בדרום עברה תשומת הלב לזירה הרועשת במסדרנות הפוליטיים, בכלי התקשורת, ברשתות החברתיות ובכל מקום בו נפגשו שני יהודים וכמובן לא שוחחו על אף נושא אחר מלבד המצב בדרום. כמעט ולא היה בנמצא פוליטיקאי, פרשן, אוחז מקלדת ברשתות החברתיות או סתם אזרח מן השורה, שלא ידע להסביר לדרג המדיני והצבאי מה הוא עשה נכון, היכן הוא לא פעל נכון ומה היה טוב יותר לעשות כדי שהמצב לא יהיה כפי שהיה..

“תושבי הדרום עצמם, נהגו בצדק מבחינתם כשהביעו זעם אמיתי על הפסקת האש שהושגה בפתאומיות שעות ספורות אחרי הודעת הקבינט המדיני בטחוני לפיה ההוראה לצבא היא להמשיך ולהרחיב את התקיפות בעזה..

“אולם ככל שהרעשים התרחקו מהדרום ומתושביו, הם הפכו להיות פוליטיים ואינטרסנטיים יותר ויותר. ובצהרי יום שני השבוע, שעות ספורות לאחר הפסקת האש, הגיעו הרעשים הללו לאולם נגב בכנסת, שם התכנסה ישיבת סיעת כחול לבן..

“האם.. הם יודעים יותר טוב מנתניהו, מאביב כוכבי ומכל ראשי מערכות המודיעין והבטחון מה באמת קורה בהתנהלות מול חמאס? ביושר ובהגינות צריך לומר שהתשובה היא לא…”

5.

לעומתם, עיתון כמו ‘כפר חב”ד’, שאינו משויך פוליטית לשום מפלגה, יכול להרשות לעצמו לתקוף. העיתון הקדיש אף הוא את עמוד השער שלו למלחמה בדרום, עם ההקשר החב”די, כמובן.

“במשך יומיים רצופים כנופיות ארגוני טרור מעזה התנהלו בפראות שלא הייתה כאן מעולם בסבבי הטילים בשנים האחרונות. הם ירו מאות טילים זה אחר זה לערי הדרום (נשמע כמו כפרים כלשהם – אבל לא, מדובר בערי ענק ובהן מאות אלפי תושבים)… לאורך כל השעות הקשות האלה ההתנהלות המדינית הייתה תמוהה. צמרת הממשלה סיפקה אמירות עמומות לגמרי בראיונות לתקשורת, היעדים שהותקפו בעזה זכו ללעג ציבורי בעקבות תופעת ‘הקש בגג’ (שמעדכנת את השוהים ביעדי התקיפה על מתקפה מתקרבת – בעוד בישראל הטילים נוחתים על בתים ללא כל התרעה)…

“‘נו, אז מה אתה מציע?’  – אוהבים הסנגורים האוטומטיים לשאול כל מי שרק מנסה להשמיע משפט כלשהו נגד ההתנהלות המופקרת. ונראה שמישהו כאן התבלבל. מקבלי ההחלטות הם שצריכים לתת את ההצעות, לספק תשובות ולבצע מהלכים דרמטיים שישנו את כללי המשחק וישיבו את ההרתעה למסלולה. הם קיבלו את המנדט מהעם, הם קיבלו את אמון העם”.

דברים קשים. מטורו של מנחם כהן, “ההפקרות והכאוס”.

עם יד על הלב, מנחם, אילו אמר לך אי מי, שהשקט ישוב באם יפנו ישוב או שניים, גם אז היית מסכים? יכול להיות שביבי מנסה לתמרן בין אי רצונו לתת ישוב או שניים לפלשתינאים, בדרך לתוכנית מדינית כזו או אחרת שאולי (בהדגשה על אולי) תביא את השקט?

‘בין השורות’ מציע לך להתחבר לדברי טיקוצ’ינסקי ב’יתד’. אתה יודע “יותר טוב מנתניהו, מאביב כוכבי ומכל ראשי מערכות המודיעין והבטחון מה באמת קורה בהתנהלות מול חמאס”? לא.

אז לביקורת אין באמת על מה להסתמך.

אבל שאפו על האומץ. מן הסתם הרבה חב”דניקים ‘אוהדי ביבי מושבעים’ פגשו בך בשבת בבית הכנסת, וירו חיצים על שביקרת את נתניהו…

6.

וכמו תמיד, ‘בין השורות’ נוהג להחמיא למי שטרחו לצאת אל השטח, כשהפעם עשה זאת ‘יתד נאמן’. שמואל גרינוולד הדרים לתפרח ואופקים בבוקרו של יום ראשון, בעיצומם של מטחי האש.

“האווירה במושב ‘תפרח’ שאך לפני מספר שעות – בליל אמש, נפל בשטחיו החקלאיים טיל מעזה, אינה מלמדת על מתח כלשהו”, הוא פותח – ומתאר גם את הנסיעה לשם.

“הנסיעה אל ‘העוטף’ עצמו, כפי שהתרשמתי מן ההתרעות ומן הנפילות הבלתי פוסקות, הפכה בשעת צהרים של יום ראשון למקום סכנה אליבא דכל הדעות. הן הפכו את האזור כולו לשטח אש. אל ‘העוטף’ של ‘העוטף’ – אופקים וסביבותיה, הגעתי תחת חסותם של בני ישיבות רבים העושים עתה את דרכם אליה.

כפי שפורסם ב’חרדים 10′ הורה שר התורה מרן הגר”ח קניבסקי לפתוח את הישיבות באזור. הרב יואל מקלב, מראשי ישיבת בית מדרש עליון והגאון ר’ שלמה צבי פרוכטר מראשי ישיבת שכר שכיר עלו למעונו והוא הורה להם לפתוח את זמן חורף למרות המצב הבטחוני. הוא הוסיף שיאמרו בישיבה מידי יום עשרה פרקי תהילים והכל יהיה בסדר בעזרת ה’. גם את ישיבת ‘תורת דוד’ באשדוד הורה לפתוח בזמן, כפי שאמר טלפונית  לרב שלמה רביבו, שאף הגיע יומיים לאחר מכן כדי להציג את הרסיס שפגע בדלת הישיבה, ללא כל נפגעים באורח נס.

“אוטובוסים שמגיעים הנה ממרכז הארץ פולטים בזה אחר זה מאות רבות של תלמידים”, מספר גרינוולד. “הזמן, כך אני מתרשם, נפתח בזמן”.

הנה תיאור, שרק כתב שנמצא בשטח, יכול להביא: “כשאחד מן האוטובוסים בקושי הספיק לעצור בחזית קרית הישיבה, בעוד בני הישיבה עסוקים בהורדת מטלטליהם, חותכת לפתע אזעקת ‘צבע אדום’ את המושב. השקט המדומה השורר כאן מזה מספר שעות מופר באחת”.

אבל, “מבטי שאני מעיף לעברם של בני הישיבה תוך כדי חיפוש אחר מיגונית קרובה, אינו מגלה על סימני חרטה. הם הגיעו הנה מתוך ידיעה שאיך שלא יהיה, בטוח שמקומם כאן”.

הוא אף יוצא לראות את המקום בו נחת אמש טיל. “נסיעה בת מספר דקות בשבילי השדות מוצאת אותנו במרחק של מספר מטרים מפסי הרכבת – כמה מאות מטרים מן המושב. כאן ביקר אתמול הטיל שהותיר אחריו מעין מכתש… ריח של שריפה שעדיין ממלא את האוויר, יחד עם שאריות אסבסט מן הטיל עצמו, נותרו לספר על הנס הגדול שהתרחש כאן בליל אמש, ועל מה שיכול היה להיות אילו בדיוק הייתה הרכבת חולפת… ומה יכול היה להיות אילו היה נוחת במרכז המושב ולא בשדות המקיפות אותו”.

7.

בלי קשר למלחמה, יצא יצחק הורוויץ מ’בקהילה’ אף הוא אל השטח, והפעם – אל רואנדה הרחוקה.

זוהי אמנם ארץ קטנה במונחים של אפריקה, אבל הוא נדהם לגלות מדינה השונה מכל מה שהכיר ומכל מה ששמעתם על אפריקה.

שווה קריאה.

הנה כמה קטעים:

“כמעט שתי יממות אורכת הדרך מקמפלה בירת אוגנדה למדינה השכנה, רואנדה. על המפה, המרחק אולי אינו ניכר, אבל בשטח על הכביש המשובש, הנסיעה מיטלטלת ממהמורה למהמורה ומבור לבור.

“לצורך הנסיעה הזו שכרתי מכונית ארבע על ארבע הנהוגה בידי נהג חביב ששמו מייק… ישראלים, מודה מייק, לא הסיע עדיין מעולם, אבל הוא מכיר ישראלים.

“די לעצור לרגע והמוני רוכלים מסתערים עליך עם מרכולתם בצעקות של ‘מזונגו, מזונגו’ (זר לבן) בחגיגה של רעש, גוונים, ריחות ואולי גם טעם..

“באמצע הדרך, באזור שבו הכביש נראה יחסית היטב, חוצה את אמצע הכביש קו צהוב ההולך וממשיך הלאה לשולי הכביש…זהו קו המשווה, כאן בדיוק. אמצע כדור הארץ המבדיל בין הצפון לדרום וחוצה את המדינה. מול הטבעת כבר עומדת שורה של תיירים גרמניים בגיל העמידה שמתייצבים אחד אחרי השני ועומדים לצילום בתוך הטבעת, שם באמצע עובר הקו. כשאתה עומד בה, רגל פה ורגל שם, אתה עם רגל אחת בדרום כדור הארץ ורגל שניה בצפון כדור הארץ. זהו צילום מזכרת חובה לכל תייר”.

כשהוא מגיע ל’קיגאלי’ הוא מוכה בתדהמה. מתברר לו, שהעיר מודרנית, “כבישיה סלולים באספלט שחור ולא בתערובת בוץ ופסולת, עם מדרכות צבועות לצד הדרך, במרכז העיר מתנשאים גורדי שחקים מבהיקים בפלדה וזכוכית. זו עיר מערבית עם קניונים מערביים ואנשים שחורים בחליפות ועניבות מתרוצצים ביניהם”.

אחד מהתושבים מסביר לו: “אנחנו מדינה בטראומה, כל מה שאתה רואה זה בגלל הטראומה הזו. בגלל החובה שלנו לדאוג שזה לא יקרה שוב. אתה ישראלי לא? אתה תבין… אנחנו ארץ אלף הדמעות”…

מקסים.

7.

גם התככים בתוך הליכוד העסיקו השבוע את עיתונות סופהשבוע.

הנה יוסף טיקוצ’ינסקי ב’יתד נאמן’ על הפטפטת המיותרת בעימות עם גדעון סער:

“במרכז אותה פטפטת מתוקשרת עמד השבוע הסכסוך שהתגלע שוב בין ראש הממשלה נתניהו לשר לשעבר ואולי – רק אולי – גם לעתיד, גדעון סער. סער תקף את נתניהו אחרי הפסקת האש ואמר כי ‘הפסקת האש בנסיבות בה הושגה נעדרת הישגים לישראל’. קשה להאמין שמדובר בפליטת מקלדת וברור שסער חישב היטב את הדברים.

סער שייך לדור הקודם של הליכוד, לאלו שהיו נאמנים גדולים למפלגה לפני שזו הייתה נאמנת לנתניהו. לסער יש קואליציה משלו בתוך המפלגה ואף מחוצה לה וזאת הסיבה שנתניהו כל כך חשש ממנו וניסה להרחיקו מהצמרת ומההנהגה.

אולם בנסיבות שנוצרו, סער יישר קו והתייצב מאחורי נתניהו ובכך כבש לו מחדש מקום של כבוד בצמרת, כעת הוא מחכה לתמורה המיוחלת והוא מצפה לתפקיד בכיר מאד תמורת השקט הפנימי שהוא מעניק לנתניהו בתוך שורות המפלגה.

בימים האחרונים סער הבין כנראה שזה לא הולך להשתלם לו. יתכן והוא מבין שחבר קבינט הוא לא יהיה וגם אם יקבל תפקיד שר, יהיה זה במשרד פחות נחשק ופחות משפיע. במצב כזה לא רק שאין לסער מה להפסיד אלא ההיפך. זה הזמן שלו להזכיר לנתניהו את מה שהוא אולי שכח לרגע.

בהודעה קצרה לקונית אחת, הצליח סער שוב להצית את האש ולמשוך אליו את זעמם של מקורבי נתניהו. אלה מיהרו להזכיר שהוא ידיד אישי של צבי האוזר, ממקורבי נתניהו שערק ומכהן כיום כח”כ בכחול לבן. סער סומן מיד בתגובות ראשי הליכוד כאיש שמאל שרק מנסה להפיל את נתניהו.

בכך הוא הצליח להזכיר לראש הממשלה, שנוכחותו בליכוד אינה מובנת מאליה. ואם הוא לא יהיה שבע רצון מהתפקיד שיקבל לא יהיה מי שיוכל טוב ממנו למרר את חייו של נתניהו. לפיד רק מאיים שהוא ימרר את חיי הממשלה, אבל רק סער יכול באמת לעשות את זה ולעשות את זה מבפנים.

יתכן שהצעד בו נקט סער יגרום לכך שהוא באמת לא יקבל תפקיד בכיר, אבל כנראה שהוא הבין שכבר אין לו מה להפסיד וכי זה מה שנתניהו התכוון לעשות בכל מקרה. התוצאה תהיה שהאופוזיציה הפנימית בליכוד תתעורר שוב והפעם נתניהו כבר יתקשה הרבה יותר להתמודד מול הבכיר החותר תחתיו ומתכוון לרשת אותו ביום שאחרי.

כך שאם יש מישהו שיצא נפסד מהריב המתוקשר הזה, זה רק נתניהו ולא סער. אם נתניהו רוצה להחזיר את השקט והבטחון הפוליטי שלו במפלגה, הוא חייב להרגיע את סער עם תיק בכיר, להעניק לו חיבוק דב ולהשאיר אותו לצידו, כך שסער אולי לא הרוויח אבל בוודאי לא הפסיד, אבל נתניהו הפסיד בכל תרחיש. או שהוא ייכנע לסער עכשיו, או שהוא יקבל אותו כיריב קשה יותר בהמשך.

באופן ציני מעט אפשר לומר שנתניהו מתמודד עם אותה סיטואציה גם מול חמאס ולהבדיל גם מול סער. לשניהם הוא נדרש לשלם מחיר לא קל עכשיו כדי למנוע הסלמה בהמשך. וקשה לקבוע מול מי מהשניים הללו ההחלטה קשה יותר עבורו”.

וואו. איזו השוואה.

יוסף, הנה עצתו של ‘בין השורות’: סמוך קצת על ביבי. הוא אכל לארוחת בוקר תופינים קשים יותר מגדעון סער. להזכיר לך את ימיו העליזים של דן מרידור בליכוד? ולא רק.

רק ימים יגידו, למי מהשניים יש יותר להפסיד. ‘בין השורות’ מהמר כי ההפסד יהיה של סער. לא של ביבי.

8.

הנה אריה זיסמן בטורו ‘מקור נאמן’ ב’יתד’ באותו נושא:

“בעוד הפסקת האש עם חמאס נכנסת לתוקף, הסתיימה לה הפסקת האש הפוליטית בין נתניהו לסער שהייתה לאורך מערכת הבחירות. סער ‘העז’ למתוח ביקורת על הפסקת האש, שלדבריו, ‘בנסיבות בה הושגה, נעדרת הישגים לישראל’. סער הוסיף כי ‘טווחי הזמן בין סבבי ההתקפות האלימות על ישראל ואזרחיה הולכים ומתקצרים וארגוני הטרור בעזה מתעצמים ביניהם. המערכה לא נמנעה אלא נדחתה’.

מיד לאחר תגובתו זו ספג סער מתקפה עזה בכינון ישיר מכיוונם של אנשי ראש הממשלה. ‘גדעון סער רק רוצה להפיל את נתניהו’, אמרו, ‘מאז 2015, כשתקף ללא הפסקה את הליכוד וראש הממשלה, לגדעון סער יש רק מטרה אחת: להפיל את ראש הממשלה ויו”ר הליכוד בנימין נתניהו. התירוצים מתחלפים, המטרה לא.

אותם מקורבים לא נחו והמשיכו: ‘בעוד שרבים מתושבי הדרום הביעו את אמונם בראש הממשלה נתניהו, גדעון סער לא נותן אפילו רגע אחד של אשראי לראש הממשלה ומצטרף מיד להתקפות משמאל של בני גנץ ושל צביקה האוזר, עושה דברו של סער, שערק לשמאל ושאיתו הוא מתואם לחלוטין’.

סער לא נותר חייב והשיב לביקורת נגדו: ‘מגוחך ברמה של עלילת ‘מזימת המאה’, אמשיך לומר את דעותיי בנושאים הלאומיים המרכזיים ואף להיאבק עליהן ללא מורא. זאת מהות השליחות שהוטלה עלי על ידי חברי הליכוד’.

בדבריו רמז לכינוי שנתניהו נתן להאשמות של סער והנשיא ריבלין בניסיון פוטש פוליטי להחליפו בראשות הליכוד.

למרות כך, הצליח סער להיבחר מוקם הרביעי בפריימריז האחרונים במפלגה. נתניהו שהבחין בכוחו הפנימי של סער לא רצה להחריף את הקרע מולו, ובמהלך מערכת הבחירות לחצו השניים ידיים ואף צולמו מסתודדים. המטרה הייתה להציג לציבור סולחה מתוקשרת במטרה לשדר אחדות לציבור הבוחרים.

אלא שהפסקת האש הזו הסתיימה ככל הנראה השבוע. מי שנכנסו גם הם לקו האש היו השרים רגב, גלנט וח”כ ברקת. השלושה יצאו נגד הביקורת של סער וציינו כי היא לא הייתה צריכה להיאמר בעת הזו. נתניהו מן הסתם יגמול לכל השלושה בתפקידים בכירים בממשלה הבאה. סער עצמו עשוי להיפגע מאד במהלך חלוקת התיקים. לפי ההערכה הוא צפוי לקבל תיק זוטר בלבד או אף יישאר ללא תיק כלל”.