ושבו בנים: ליבי פועם בחוזקה. יש לנו 16 שעות להיות יחד I טור מרגש
אתמול בשיעור ‘תניא’ היו לי שני ‘שומרי ראש’ מפתיעים ומתוקים… שני מלאכים קטנים שזכו לחזור לבית של אימא ללילה אחד בשבוע בנתיים.
ילדיי הקטנטנים, שמזה כשלוש שנים הופרדו ממני בדרכי פשע, ועד כה כמעט לא זכו להיות איתי רק לשעה אחת בשבוע וגם זה לא תמיד.
שלוש שנים ארוכות לאין קץ – – –
ואתמול שבו לקן.
בנתיים ללילה אחד בשבוע. זה כלום! אבל זה המון…
התחלה מרגשת של קשר טבעי שכמעט נותק ובעזרת ה’ ישוב ויתחדש.
•
קיבלתי את הידיעה המפתיעה על בואם בארבע אחר הצהריים. התרגשות אדירה. ליבי פועם בחוזקה. יש לנו 16 שעות להיות יחד!
אחרי כל כך הרבה זמן.
אבל רגע. בערב, כמו בכל יום שני, אמור להתקיים שיעור ‘תניא’ אצלי בבית. ואני שוקלת אולי להעביר קשר מהיר ולבטל.
ומחליטה שלא.
הרי השיעור הוקם ומוקדש לזכות ילדיי היקרים והינו קביעות קודש. אני מאמינה גם שבזכות השיעור והמשתתפות היקרות המתפללות ודורשות בשלום הילדים מידי שבוע זכיתי היום הזה לקבל אותם הביתה!
הן שותפות מלאות בשמחה. וזו תהיה הפתעת הערב!
•
שמונה וחצי, דפיקות בדלת. אחת ועוד אחת ועוד אחת ועוד…
שני הקטנים מתכרבלים בשמיכה הירוקה על הספה בסלון. מופתעים וגאים לראות את “האימהות והסבתות שבאות ללימוד עם אימא”, והם מחייכים במתיקות לכל אחת שבאה.
החברות, השכנות והידידות פותחות עיניים, שואלות, קולטות מיד ומתרגשות לא פחות ממני…
כל שיעור ‘תניא’ הוא חוויה גדולה ומרגשת. אך הפעם האווירה הייתה מחשמלת. האור והאנרגיות היו פשוט באוויר…
השניים בפיז’מות החזיקו מעמד כחמש עשרה דקות… ואז ‘זחלו’ אט אט מהספה עם השמיכה לרצפה ואחרי תימרוני אוויר מרהיבים גררו שני כיסאות לימיני ולשמאלי והתייצבו דום כמו שני שומרי ראש… בקטע הבא של הסצנה המתוקה הם כבר “עוזרים” לי ללמד ו”מסבירים” את דבריי בתנועות גוף שובות לב.
אני מנסה לשמור על ארשת רצינית, אבל נסחפת בכיף מידי פעם ל’פלייבק’ הפעיל מאחורי. החברות חצי איתי ובחצי עין על הקטנים ש’תפסו’ את ההצגה…
בתוכי אני יודעת כי זו רק התחלה וכי זה לא נולד היום, אלא תוצאה של אמונה איתנה ותקווה שהולכת איתי כל השנים שהקשר יחודש.
הדאגה לשלום ילדיי עולה הרבה בשיעורים ובהרצאות, כשחברות נחשפות לסיפורי האישי ופוערות עיניים ונסערות על המציאות הבלתי נתפסת של הרחקת ילדים קטנים מאימם בדרכי רשע ופשע.
“אבל מה יהיה על הילדים?” הן שואלות בדאגה. “מתי הם יחזרו אלייך?”
“איך זה שילדים רכים בשנים מנותקים מאימם האוהבת?”
ועוד בסגנון הזה.
ואני, עם הכאב והתפילות, חיה תמיד בתקווה ובאמונה ושבה ואומרת להן בביטחון מלא: “מבטיחה לכן, עוד יגיע יום שהילדים שלי יהיו כאן איתנו בשיעור! פה. על הספה הזו! אני יודעת את זה. ורואה את זה או טו טו מתגשם! ”
אז הנה. זה קרה כעת. תודה לה’!
ובתקווה שבעזרת ה’, הקשר רק ילך ויתעצם עד שישובו בעזרת ה’ הם, וגם הגדולים הביתה, לתמיד!
ושכל ההורים המיוחדים שנותקו מילדיהם וחווים את הכאב הנורא הזה, יזכו גם כן לאיחוד מחודש וחידוש קשר. אמן.
• מתוך דף הפייסבוק של חנה וילר
תגובות
אין תגובות