על פי הנתונים הרשמיים של מדינת ישראל, נפגע פעולות האיבה הראשון שהמדינה מנציחה ביום הזיכרון הוא אברהם שלמה זלמן צורף הי”ד.
הוא נולד ביום ז’ בכסלו תקמ”ו-1785 בקיידאן שבליטא ובשנת תק”ע-1810 יצא עם אשתו ושלושת ילדיו בעליית תלמידי הגר”א. הם נדדו במשך חמישה חודשים בין ארצות, וגרו לפחות שנה בקושטא, שם למד את מלאכת הצורפות, ואימץ לעצמו את השם ‘צורף’ כשם משפחה.
בהושענא רבה תקע”ב-1811 הגיעה המשפחה לחופי ארץ ישראל, והשתקעה בעכו במשך כמה חודשים. בהמשך עקרה המשפחה לצפת, שם ביקש להשתלב בהווי המקומי: הוא פתח חנות לצורפות, החליף את לבושו לבגדים המקובלים על יהודי ספרד, ולמד את השפה הערבית.
בשנת 1816 עלה לירושלים, שם נמנה עם מחדשי היישוב האשכנזי בירושלים.
בתחילת קיץ תרי”א-1851, בדרכו לתפילת שחרית כ’ותיקין’ בדרכו אל בית הכנסת ‘מנחם ציון’ התנפלו עליו מספר ערבים, והיכו אותו בחרב בראשו. החרב פגעה במוחו וגרמה לו לאובדן זיכרון ושיתוק. צורף שרד את הפגיעה במשך עשרה חודשים, אך לבסוף גסס. ביומו האחרון קרא לכל בני משפחתו, וביקש להדליק נרות ולהכין כיסאות לאורחים הרבים והחשובים שיבואו לבקרו. אז שאל לשלום כל אחד מבני משפחתו וכך יצאה נשמתו”
הוא הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בהר הזיתים, בסמוך לקבר הנביא זכריה. על קברו נחקק: “מקום קבורת מהר”ר אברהם שלמה זלמן זצ”ל, אשר הציל את נחלת האשכנזים מידי הישמעאלים והשתדל בבנין בית המדרש מנחם ציון זי”ע”.
בתקופת השלטון הירדני חוללו כל הקברים באזור יד-אבשלום – קבר זכריה, וגם מצבתו של הראש”ז נעלמה.
אבל האם רק בשנה זו החלו הערבים לפרוע פרעות ביהודי ארץ ישראל? כנראה שלא.
הסיפור של סילא ברגמן הוא אחד, אך כנראה שישנם עוד מי שנרצחו על קידוש השם ואינם מוכרים.
•
השמות אליעזר ורבקה ברגמן כנראה שאינם אומרים לכם הרבה, אך יתכן מאוד – בעיקר אם אתם צאצאים למשפחות ירושלמיות ותיקות – שאתם צאצאים שלהם. כי כיום כמעט כל ירושלמי שלישי שורשי הוא צאצא שלהם.
תושבי בית וגן בירושלים כנראה מכירים את רחוב אליעזר ברגמן בשכונה, אשר הונצח לאחר מאמצים של נינו של אליעזר – הרב שלמה זלמן מן ההר (ברגמן) ז”ל שהיה מרבני שכונת בית וגן.
צילום: מנהלת הר הזיתים
רבקה (סילא) ברגמן לבית רוזנבאום הי”ד, נולדה בגרמניה בג’ תמוז תקס”ו-1796 לאביה הרב מנחם רוזנבאום זצ”ל מצעל. לאחר נישואיה עם אליעזר ברגמן, החליט הזוג בחודש אב שנת תקצ”ד-1834, להיפרד עם חמשת ילדיהם מכל בני משפחתם ולעלות לארץ ישראל.
בסיומה של דרך חתחתים הגיעו בני הזוג לירושלים בחודש אדר תקצ”ה-1835.
כעשר שנים מאז עלייתם לארץ הקודש, בא’ טבת תר”ה-11 בדצמבר 1844 התהלכה רבקה ברחובות העיר העתיקה ובטעות נכנסה לסמטא ברחוב ויה דולורוזה, בקטע רחוב שהיה אסור באותם ימים לכניסת יהודים. ערבים נוצרים שגילו אותה, רצחו אותה במכות אכזריות. הי”ד.
בעלה אליעזר שהה באותם ימים באירופה לצורך מסע גיוס כספים לכולל שהקים בארץ הקודש, וקיבל את הבשורה המרה מרחוק.
על פי עדות נכדיה – בספר ‘ישאו הרים שלום’, על סיפור עלייתם לארץ של בני הזוג שיצא לאור על ידי נינם אברהם ברטורא – היא נקברה בהר הזיתים, בחלקת הספרדים, בסמוך לקברו של ה’אור החיים’ הקדוש.
על פי בדיקה מול מנהלת הר הזיתים, מקום קברה אינו ידוע כיום, וכנראה שגם מקום קברה נהרס בידי הירדנים.
•
לא קלה הייתה דרכם: תשעה בנים ובנות נולדו להם, ושבעה מבניהם נפטרו בילדותם. בן נוסף, בנימין ז”ל, נישא בגיל צעיר למרים – בתו של הרב עבדללה סומך מבגדאד – ונפטר זמן קצר לאחר חתונתו, בן 17 שנים בלבד. לאחר פטירתו נולדה בתו – ארבע שנים לאחר רצח הסבתא.
התינוקת נקראה על שם הסבתה הי”ד בשם “בכורה רבקה סילא” (לימים נישאה לרב בנימין שלמה יחזקאל יהודה ז”ל).
בן נוסף, יהודה ברגמן ז”ל, “האריך ימים” והקים משפחה מפוארת. הוא נפטר בגיל 47 בירושלים.
אחד מנכדיה המפורסמים של סילא הי”ד הוא חבר ‘המועצת’ של דגל התורה – הגרמ”צ ברגמן, חתנו של הגראמ”מ שך זצ”ל.