אחד מ-23,741 חללי מערכות ישראל הוא טוראי דוד זלמן לנדא הי”ד, שהיה בן יחיד להוריו – פינחס לייב ורחל.
דוד זלמן הי”ד, בן 17 במותו, היה נינו של האדמו”ר מהר”ש, רבי שמואל – הרבי הרביעי בשושלת אדמו”רי חב”ד.
אימו, רחל לנדא, היתה בתם של הרב משה וחיה מושקא הורנשטיין הי”ד – חתנו ובתו של האדמו”ר.
דודו של דוד זלמן – אחיה של אימו רחל – היה הרב מנחם מענדל הורנשטיין, חתנו של האדמו”ר הריי”צ, הרבי השישי בשושלת אדמו”רי חב”ד, וגיסו של הרבי מליובאוויטש זצ”ל, שנרצח בשואה עם אשתו הרבנית שיינא הי”ד.
כשפרצה מלחמת העולם השניה, היה הרב משה הורנשטיין – סבו של דוד-זלמן – חולה ומרותק למיטתו. לבנו מנחם מענדל היה האפשרות לצאת מפולין בתחילת המלחמה, אך הוא לא רצה להשאיר את אביו החולה לבד, ונשאר ליד מיטתו עד לפטירתו בכ”ח באדר תש”א.
הסבא והסבתא: חתנו ובתו של האדמו”ר מהר”ש. צילום: חב”דפדיה
לאחר פטירת אביו, רבי משה, היה כבר מאוחר מדי.
על מותם על קידוש ה’ של חיה מושקא הורונשטיין – סבתו של דוד-זלמן – ודודו ודודתו, כתב הרבי מליובאוויטש זצ”ל:
“על פי מכתבו של מר מרדכי אונראד, שהיה במחנה טרעבלינקה, נמצא שם – בשנת תש”ב – ב’באראק’ אחד עם גיסי הרב מנחם מנדל הכהן. והוא סיפר לו אשר בבאראק שני שם נמצאים אמו – הרבנית מרת חיה מושקא, ורעייתו הרבנית מרת שיינא.
ט”ו אלול תש”ב הביא ה’קאפו’ להרב מנחם מנדל פתקא מרעייתו אשר ביום י”ד אלול נלקחה אמו להובילה להכבשונות.
ג’ בתשרי תש”ג בא ה’קאפו’ וסיפר להם, אשר ביום שני דראש השנה תש”ג הובילו את רעייתו להכבשונות.
כ”ה חשוון תש”ג, כשחזר מר מרדכי מעבודתו לא מצא את הרב מנחם מנדל בבאראק. ואלו שעבדו עמו ספרו לו, אשר לקחוהו ממקום העבודה, עם עוד קבוצת יהודים, על מנת להובילם לכבשונות”.
דודו ודודתו: מנחם מנדל ושיינא, בתו וחתנו של הרבי הריי”צ. צילום: חב”דפדיה
•
דוד-זלמן לנדא נולד ביום ט”ו בטבת תרצ”א בירושלים.
באתר ‘יזכור’ נכתב עליו:
דוד-זלמן למד בבית-הספר התיכון-דתי ‘מעלה’ בירושלים והצטיין בכישרונותיו. בעתות הפנאי הרבה לקרוא והתעניין בתחומים שונים של המדע והתרבות.
בהיותו כבן 15 הצטרף אל ‘התנועה המאוחדת’. אף-על-פי שלא היה אדוק בדעותיו הוסיף ללמוד בבית-הספר הדתי ולהקפיד על שמירת קדושת השבת ומסורת האבות, כדי לשמור על ההבטחה שנתן לסבו ולסבתו אשר נפלו קורבן לרדיפת הנאצים בפולין.
הוא נודע לתהילה בעדינות נפשו וביחסו הלבבי אל הזולת. בכיתה השביעית של בית-הספר התיכון-דתי החל לפעול ב’הגנה’ והתבלט במסירותו, אומץ-לבו ואחריותו.
למן פרוץ מלחמת השחרור הוטלו עליו תפקידים אחראיים ומסוכנים וב-8.4.1948, עם גמר בית-הספר, הצטרף לפלמ”ח, לחטיבת ‘הראל’, הגדוד השישי, והשתתף בקרבות להגנת ירושלים ופריצת הדרך אליה בשער הגיא, עין כרם, שייך ג’ראח, רמת רחל ועוד.
הסבא והסבתא: חתנו ובתו של האדמו”ר מהר”ש. צילום: חב”דפדיה
ב-25.5.1948, בקרב על רמת רחל, נפצע בגבו וברגליו ועוד לפני שהחלים כליל מפצעיו חזר לתפקידיו הקרביים באמרו: “יש מה לעשות, אי-אפשר לשבת בבית, המולדת מחכה לי”.
כאשר חזר לצבא אחרי היפצעו ביקש מידיד הוריו לאמור: “תמסור לאבא ולאמא – שיתנהגו בסדר אם לא אשוב, ובזאת יכבדו את מותי”.
נפל ביום י”א בתמוז תש”ח, שעות מספר לפני כניסת ההפוגה השניה לתקפה, בהסתערות על משלטי בית נובה החולשים על דרך רמאללה לטרון.
נפל, לא נאנח, לא צעק – בשקט גוע ובקש גם מאחרים בדומיה לשאת את הכאב ולהמשיך בחיים, שלמענם נתן את חייו הוא.
נקבר בשייך באדר א’.
ביום י”ז באלול תש”י (30.8.1950) הועבר למנוחת-עולמים להר-הרצל בירושלים.