1.
רבים ניסו לתאר את פתיחת המושב של הכנסת ה-21, אבל את הבדיחה הקולעת ביותר הנפיק יצחק פלדמן מבקהילה, בטורו “שלום כיתה כ”א”.
אני, אגב, לא באמת בטוחה שהסיפור הבא התרחש במציאות, אבל סיפור טוב הוא בכל מקרה, גם אם הוא כמו סיפורי צדיקים, כאלו שיכלו להתרחש, גם אם לא באמת קרו…
“למראה המהומה שהתחוללה בכנסת וחוסר הוודאות מי עוזר, מי ח”כ ומי אחראי מזנון, ניגשתי לחבר הכנסת בנימין גנץ, לשעבר רמטכ”ל צבא ההגנה לישראל, והצגתי את עצמי בפניו:
‘שלום בני, שמי יצחק’.
‘נעים מאד, בני גנץ’.
‘שנינו חברי כנסת חדשים’, אמרתי לו, ‘אני מאחל לך הצלחה וסייעתא דשמיא’.
גנץ הביט בי, לרגע היסס לשאול מאיזו מפלגה, זה לא מספיק מכובד, אבל אז העדיף לסיים עם זה כמה שיותר מהר.
‘אגודה, נכון?’
‘כן’
‘בהצלחה גדולה, שתעשו עבודה מצוינת’, אמר.
‘לא בני, אני צוחק, אני לא חבר כנסת’.
הוא הביט בי בעיניים תמהות, ואפילו לא צחק.
אני רק מתאר לעצמי את מה שאירע בהמשך. הוא בטח פגש את פינדרוס שבירך אותו להצלחה, סיפר לו שקוראים לו יצחק ושהוא חבר כנסת חדש ביהדות התורה.
‘יאללה יאללה’, אמר לו גנץ, ‘לא חוזרים על בדיחה פעמיים’.
חמוד נכון?
רק אזכיר, שבפאנל אותו הנחה העיתונאי המוכשר סיפר פלדמן את אותו הסיפור קצת אחרת. הנה הסיפור:
הלכתי במסדרונות הכנסת, הגיע יו”ר ‘כחול לבן’ בני גנץ. אמרתי לו: ‘ שלום, אני יצחק, ח”כ חדש’.
גנץ לחץ לו את ידו ושאל: אתה מאגודה? אומר לו פלדמן, כן.
גנץ כמעט הלך כבר, ואז פלדמן צחק ואמר לו: לא באמת, אני לא חבר כנסת.
כמה דקות אחר כך עבר שם, ליד גנץ, הח”כ החדש של ‘דגל’ – יצחק פינדרוס.
לוחץ לו יד, ואומר: ‘אני יצחק, ח”כ חדש’. וגנץ אומר לו: שוב חזרת?
למאיר פרוש נותר רק להתגלגל מצחוק על הבמה…
אז בפאנל צייר פלדמן מצג לפיו הפגישה עם פינדרוס אכן אירעה במציאות. הסיפור מקסים, כבר אמרנו, גם אם לא קרה באמת.
2.
הנה עוד סיפור מעניין, הפעם אמיתי לגמרי, של צבי יעקובזון בטורו ‘פתיתים’ בבקהילה.
רבים שאלו את עצמם, למה לא נכח משה כחלון בתמונת המחזור המסורתית של ראשי הסיעות, כראש מפלגת ‘כולנו’. האם זה מרמז על כוונותיו להתברג בליכוד?
מתברר, כי האמת איפשהו באמצע.
“בתום הישיבה הנמלצת… עלו כולם לטרקלין שאגאל לטעום משהו, לטפוח שכם ח”כ לרעהו ובעיקר להצטלם. וכמובן הצילום ‘המסורתי’ של ראשי הסיעות.
ישבתי בחדרי וראיתי בפרוזדור את משה כחלון. ‘מוישה’, צעקתי לו, כרגע הכריזו את שמך: ‘יושב ראש סיעת כולנו’.
למה? – שאל.
לצילום המסורתי של ראשי הסיעות!
“אוי ווי”, כחכך. “שווה בשביל זה לרוץ למעלה?”
עזוב, אמרתי לו. אתה בעצם לא ראש סיעה. הרי השתלבת בליכוד…
הוא צחק: “וואלה, אתה צודק”, ועשה את דרכו לכיוון סיעת הליכוד או החוצה.
אז הבנתם למה נעדר? שכח, ומשתוזכר, התעצל לעלות למעלה “בשביל זה”…
3.
יוסי אליטוב מנתח קצת אחרת את מה שעובר על משה כחלון.
“תשמעו סיפור על מיודענו החביב, שר האוצר משה כחלון: מאז הבחירות האחרונות מהן יצא בעור שיניו כשהוא חוצה את אחוז החסימה עם עודף של 13,000 קולות בלבד – האיש הפך לשבר כלי. הוא מתקשה לשאת את התוצאה העגומה.
בתפיסת העולם של כחלון – הוא היה הטוב והמיטיב מגבעת אולגה: חילק מתנות לכולם, היטיב עם כל זוג צעיר במדינה, על הדרך הכניס את המדינה לבור תקציבי של 20 מיליארד שקלים, אבל זה כבר סיפור אחר. לנוכח כל זאת – כחלון שואל את עצמו: ‘זו תורה וזו שכרה? עם כל מה שפעלתי ולחמתי ועשיתי למען כל זוג צעיר במדינה הזו – זה מה שמגיע לי? לחצות בקושי את אחוז החסימה?!’ אנה יוליך את חרפתו וכלימתו.
התסכול מהתוצאה גורם למשה כחלון להחליט מחדש אחת לשעתיים מה הוא רוצה ולהיכן מועדות פניו: לתפקיד שר האוצר משורות הליכוד שבו יתמזג, או להפוך לשר החוץ ולהישאר עם סיעה עצמאית? להמשיך לחלק דירות כמו שי לחג, או להתחיל לצאת למסעות דיפלומטיים בקו וושינגטון-תל אביב?
כחלון מצוי בסחרור פסיכולוגי: יום אחד הוא מגיע לפגישה עם נתניהו בביתו בקיסריה, אבל מתעקש ברגע האחרון שהפגישה תהיה בבית השכן; ביום שלאחריו הוא מגיע להשבעת הכנסת החדשה אבל נמלט ברגע האחרון מהתצלום הקבוצתי עם ראשי הסיעות. ימין שפוי – אבל קצת מבולבל”.
כל מילה.
4.
גם ב’יום ליום’ חולקים על גרסת יעקובזון. הנה קטע מטורו של יוחאי דנינו:
“מאז תוצאות הבחירות יש מי שמשתעשע באפשרות שמפלגת כולנו תחבור לליכוד. אולם השבוע בישיבת סיעת כולנו הראשונה לכנסת הנוכחית, דחה כחלון בנחרצות את האפשרות.
‘מפלגת כולנו עצמאית ותמשיך להיות עצמאית. נא לא לשים לב לכותרות המוזמנות. כולנו תמשיך לכהן ולשרת את הציבור כמפלגה עצמאית. הגענו להיות שותפים ולא שכירים. יש לנו סיעה מנוסה ומגובשת עם יכולת עשייה מוכחת. אני סומך עליכם שתשרתו את עם ישראל בצורה הטובה ביותר בכנסת ה-21. זו הכנסת החמישית שלי. אני מברך את כל המצטרפים לבית הזה ומאחל שכולם יעשו רק טוב לעם ישראל באופן ממלכתי שמכבד את האזרחים ששלחו אותנו לכאן”.
האם נאמרו הדברים לצרכי מו”מ בלבד וכדי למקסם הישגים, או שכחלון נצמד למה שאמר ליעקובזון? ימים יגידו.
5.
וואו. איזה חריף היה השבוע ישראל א’ גרובייס בטורו ‘מראה מקום’, בו התייחס לח”כ אביגדור ליברמן (שר הבטחון אוטוטו?)
“יצא לכם פעם לשבת ‘מלווה מלכה’ עם איווט ליברמן? האמת שגם לי לא. לא שיש לי חלילה משהו נגד, אבל בכל מה שקשור לסיפורי צדיקים, אני מעדיף את מנחם לייזר מוזס.
אלא שהשבוע התגלה לי שאיווט יודע לספר. לא סתם סיפורים, אלא סיפורים של ‘בדידי הווה עובדא’, כמו שאומרים באידיש. השבוע הוא עשה את זה באחד מהעיתונים של מדינת ישראל… ‘נולדתי וגדלתי באזור שבו פעלה דמות יהודית רוחנית מרתקת, שרבים מיהודי ברית המועצות נשאו אליה עיניהם. לאיש קראו חיים זאנוויל אברמוביץ’ ולימים נודע כ’הריבניצער’ (הרבי). זכיתי לברכתו בברית המילה ובבר המצווה והערצתי אותו כילד וכנער’.
‘הוא היה תלמידו האהוב של הצדיק משטפנעשט, חי בחורבה על שפת נהר דנייסטר, ומעולם לא נעל את דלת ביתו, גם כשלא היה בבית. חוץ מספרים, מיטת גרזל, שולחן שבור ועוד כמה כיסאות שראו כנראה לא מעט תלאות, לא היה שם כלום. כיוון שבברית המועצות הקומוניסטית לא היו מקוואות היה הריבניצער טובל במי הנהר הקפואים גם בחורפים הקשים ביותר, כשנאלץ לשבור את הקרח שכיסה את מי הנהר… כשאני מתבונן בעסקנות החרדית של ימינו’, נוזף ליברמן, ‘אני חש שלעיתים במקום להשכין שלום הם פועלים דווקא להגברת הפילוג בעם ישראל, להדגשת המחלוקות בינינו ולהעמקת הפערים והניגודים לגבי השיח המתנהל היום בין המפלגות החרדיות לבין שאר הציבור אני סבור שהפעם לא מדובר בקצת ‘גועליציה’… מדובר ברגע של אמת ממש”.
הנה דעת הכותב על הדברים: “תסלחו לי שאני קוטע את זה כאן. יש רגעים שהנפש מתפלצת. אין דרך אחרת לומר את זה אבל השורות הללו של ליברמן הן התגלמות של בורות, חוצפה ועזות פנים. לקחת את הרבי הקדוש שחירף את נפשו מול הכפייה החילונית של רוסיה, שסיכן את חייו כדי למול מאות ילדים – בהם אחד בשם אביגדור ליברמן – ושכל ימיו לחם להקמת היהדות החרדית, ולדבר בשמו נגד הדת, זהו עיוות מרושע!
“והכי מכעיס שהאדם שהכי פועל לסכסך ולפלג להסית ולקטב מעז לדבר על שלום בית בין שבטי ישראל. מודעות עצמית, איווט, היא מצרך חשוב. גם לפוליטיקאי ציניקן שכמוך.
“הייתי מציע לליברמן לעשות את מה שהוא כבר עשה לפני הכרעת הדין במשפטו. לעלות לקבר הרבי מריבניץ במונסי ולבקש מחילה. על הדרך, אני פונה בקריאת קודש למישהו מכל הח”כים החרדים החדשים: אנא העלו בבקשה הצעת חוק לסדר היום. ‘ייאסר על איש ציבור לדבר על ‘בית שמאי’ ו’בית הלל’ אלא אם כן הוא יוכל לפרט לפחות מחלוקת הלכתית אחת שבה הוא נוהג כבית הלל’.
“כשעמי ארצות כמו ליברמן גנץ ושות’ מדברים בשם ‘בית הלל’ – אין לנו ברירה”.
בשם כותבם.
6.
תהיתי, איך יפתיע עיתון ‘כפר חב”ד’ השבוע, בפתיחת מליאת הכנסת החדשה. והנה, הוא הצליח.
הייתם מאמינים שבני בנץ, יו”ר כחול לבן, יכתוב טור שכולו הצדעה לחב”ד? אז הוא כתב.
“מאז ילדותי רחשתי כבוד גדול לחסידות חב”ד שמעניקה ליהודים באשר הם ברחבי העולם חיבור רגשי ועמוק למסורת היהודית ומאפשרת לרבים להיכנס בשערי תורה, בדרך חמה, נגישה ומקבלת פנים.
“כאשר מפגע נתעב נכנס בשערי בית חב”ד של פאווי בסן דייגו שבקליפורניה ביום שבת האחרון, מונע משנאה וגזענות, הוא גבה מחיר כבד אך אותם ערכים ואותה הרוח בדיוק נותרו עומדים על כנם.
“באהבת האדם והדאגה העמוקה לגורלו של כל יהודי באשר הוא המאפיינת את דרכי חב”ד עמדו חברי הקהילה יחד כנגד המרצח. כאשר נורתה הירייה הראשונה זינקה לורי גילברט-קיי ז”ל כדי לגונן על רבה, ישראל גולדשטיין, אשר ניצב בפני קנהו ויקש לחסום אותו, בעודו סופג יריות ומאבד את אצבעו המורה. כאשר רץ לחלץ את הפצועים הצטרף אליו אלמוג פרץ, חייל צה”ל לשעבר, וסייע תוך שהוא נורה ברגלו. וכאשר ניסו חברי הקהילה להיחלץ, שניים מהם – אוסקר סטואדט ויונתן מורלס הצטרפו למאבק כנגד המחבל עד אשר הוכנע.
“בגבורתו הגדולה של הרב גולדשטיין וברוח האחווה של חברי הקהילה הם הפגינו את מהותה האמיתית של חב”ד – אהבה ומסירות נפש נצחית ליהודים וליהדות. לחיבור ביניהם. ולחיבורם אל השם. רק אהבה כזו, כנה ובלתי תלויה בדבר, מפיקה גבורות כאלה. יידעו מעתה הבאים בשערי בית כנסת חב”ד שבפאווי ובכל בתי הכנסת של חב”ד באשר הם – כך נראית אהבת ישראל ושם תשכון”.
ולא, חב”ד אינם ממצביעיו של בני גנץ. הוא למד להכיר אותם בכפר אחים, מקום הולדתו, ויצא מגדרו בימים בהם הפסיד לנתניהו, גם בשל קולות חב”ד שניתנו כמו תמיד לימין, לכתוב טור אוהב לחסידות.
וזה, מעניין ומפתיע.
7.
‘בין השורות’ מנסה לשבור את הראש לפשר סדר הגשת רשימת “החרדים החדשים”, כפי שמבשרת הכותרת – מסגרת בכתבה של חיים פרידלנדר.
נפתח ונבהיר שלא מדובר בחרדים ‘מודרנים’, או ‘חדשים’ בפי העם, כי אם חברי כנסת חרדים חדשים ברשימות ש”ס ויהדות התורה.
אז אם פעם קדמה ש”ס ליהדות התורה מפאת גודלה במנדטים, הרי שהפעם המפלגות (עדיין, אם לא תתקבל עתירתו של מספר 36 בליכוד, עמית הלוי) שוות בגודלן, כך שאין פלא ש’בקהילה’ פתח ביצחק פינדרוס איש דגל. השאלה היא, למה העדיף אותו על פני יעקב טסלר, החדש של אגו”י, המופיע רק במקום השני.
במקרים מהסוג הזה, אם אכן הסדר אקראי, נהוג לרשום ‘הסדר לפי א’ ב” או כל הערה דומה. במקרה הנוכחי, הסידור הוא אפילו לא לפי א’ ב’. אז לפי מה סידרו? סתם לפי ראות עיני הגרפיקאי?
אגב, גם אם תאמרו שהסדר הינו לפי השם הפרטי הרי שיצחק (פינדרוס) צריך להופיע אחרי יעקב (טסלר). כלומר, לא זוהי שיטת הסידור.
אז מודע מופיע משה ארבל אחרון ברשימה, כששם משפחתו פותח באות הראשונה א’? אפליה על רקע עדתי, היה מן הסתם אומר עו”ד יואב ללום.
לא תאמינו, אבל הלכנו לברר. מתברר, שהסדר נקבע לפי…הגיל.
אופס.
8.
ב’משפחה’ עשו סדר קצת יותר בהיגיון, ושמרו על כזה שמורכב מסדר הא’ ב’.
משה ארבל מש”ס – ראשון, יעקב טסלר מ’אגודת ישראל’ – שני, ויצחק פינדרוס מ’דגל התורה’ – שלישי.
איפה הבעיה?
שבכתבה עצמה, בשורות הצפופות, הסדר משתנה. יעקב טסלר הופך להיות ראשון, משה ארבל שני ויצחק פינדרוס שלישי. אולי משום מספרם ברשימה (יעקב טסלר, במקום החמישי, משה ארבל, שביעי, יצחק פינדרוס שמיני).
ובתמונה הפותחת, הסדר כמו ב’בקהילה’. שיהיו בריאים, שם ב’משפחה’…
הכתבה עצמה (שלומי גיל), מצוינת. הנה כמה נקודות מעניינות ממנה:
• “פינדרוס (47) החל את הקריירה הפוליטית שלו כשהיה בן 25 בלבד. הוא נבחר לסגן ראש המועצה הממונה בביתר עילית, ובבחירות המקומיות של שנת 2001 נבחר לראש העיר ביתר עילית.
“ב-2009 מונה לסגן ראש העיר ירושלים וכאמור, ביום שלישי האחרון הצהיר אמונים והפך לח”כ מן המניין”.
אז:
חסרה קדנציה נוספת בעיריית ירושלים בה התבקש לפנות מחצית הקדנציה לאחרים ברשימה. חסר גם פרק נכבד מקורות ימיו: המועמדות לראשות עיריית אלעד, שהוכשלה על ידי בית המשפט.
• כשמשה ארבל נשאל על ידי גיל מדוע בחרו הרמטכ”לים לשעבר, בני גנץ וגבי אשכנזי, שלא להגיע ליום העיון בכנסת, הנה מה שענה: “אני חושב שלא סתם חז”ל קבעו לנו ערכים שלאורם אנו הולכים”, הוא אומר. “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו’, כל עוד לא הייתי רמטכ”ל שמתבקש להגיע לכנסת ליום עיון לקראת כהונתו כח”כ באופוזיציה – אני לא יכול להביע עמדה בנושא. ברמה האישית אני חושב שחבל שלא באו, אבל קטונתי מלבקר אותם על ההיעדרות מהיום הזה”.
וצריך להכיר את ארבל, כדי לדעת כמה התשובה הזו הולמת את אישיותו…
• היחיד מבין השלושה שנושא בידו תעודה של “בוגר קורס יועצים פרלמנטריים של כנסת ישראל” הוא משה ארבל, “בכל זאת באתי לכאן היום כי חז”ל לימדו אותנו ‘איזהו החכם – הלומד מכל אדם'”. שאפו!
• והנה עוד משפט מרגש של ארבל: “ביום הזה זכיתי לקיים מצווה חשובה – כיבוד אב ואם. אמי הייתה שמחה עוד יותר אם הייתי מבשר לה שמוניתי לר”מ בישיבה, אבל גם התפקיד החדש שלי משמח אותה. לגבי אבי, הוא איש ציבור ותיק מאד, ומילדותי גדלתי לאור העשייה שלו. היום זכיתי לשמח אותו וזו כבר זכות גדולה בשבילי”.
מרתק, שלומי גיל!
9.
על הראיון הזה חתומים עורך העיתון (האשכנזי) של ‘הדרך’, אברהם דב גרינבוים, כשהוא מלווה בשמעון ליברטי, ולמרות שהאיש כבר דיבר בכל מקום אפשרי בעבר, הם הצליחו לרתק.
המרואיין: הרב אריה גמליאל, כיום ראש ישיבת שדרות, לשעבר ח”כ בש”ס וסגן שר השיכון בממשלת רבין.
בין השאר, הוא נשאל, האם ש”ס הייתה שותפה בהסכמי אוסלו – ומגיב חד-משמעית: “זה שקר. בהתחלה חשבו לתמוך בזה כי פיקוח נפש דוחה הכל. אבל אז מרן ראה שזה הסכם בעייתי ולכן בהתחלה נמנענו ובהמשך הצבענו נגד. הרמטכ”ל דאז אהוד ברק אמר שזה הסכם מלא חורים”.
עוד קטע מעניין נוגע להקמת העיר אלעד. “בתקופה הזאת הקמנו את העיר אלעד. אלעד הייתה חלק מתכנית ‘שבעת הכוכבים’ (תכנית שיזם בזמנו כשר השיכון אריאל שרון להקמת יישובים ב’ציר הגבעות’ ולחזק את ההתיישבות היהודית במקום. הכינוי ‘שבעת הכוכבים’ לקוח מתכנית ותיקה יותר ולמעשה באותם ימים נבנו והורחבו עשרה ישובים.
“המנהל התנגד נחרצות להקים את העיר הזאת לציבור החרדי. מי שמונה אז לנהל את הפרויקט טען שאי אפשר להקים את העיר מכיוון שאין לאן לפנות את הביוב. רבי אריה התערב בנושא ואמר לו: ‘תאשר את התכניות בכפוף לזה שימצאו פתרון לנושא הביוב. והוא הסכים וכך אושרו התכניות. מיד לאחר אישור התכניות הלכתי לאריה בר, שהיה מנכ”ל משרד השיכון ואחר כך מנכ”ל חברת ערים. אמרתי לו: תתחיל מיד בפיתוח. ואחר כך זה יצא למכרזים וכך הוקמה העיר.
“העוזר שלי באותם ימים היה הרב צוריאל קריספל, שמונה לראש מנהלת ההקמה של העיר ואחר כך עומד בראשה והוציא את התכניות לביצוע”.
מעניין. בפרט בשבוע בו פורש קריספל מתפקידו כיו”ר ש”ס המקומית.