בין זיכרון לזיכרון, בין פסח לשבועות, בין "בין הזמנים" לבין ימים כתיקונם – האדמה בוערת.
מי שגר בדרום הארץ יודע מה הוא פחד. האחרים - ואני ביניהם, חושבים שהם יודעים.
לא. אני בטוחה שתושבי הדרום אינם מעוניינים שגם אחרים ירגישו את מה שהם מרגישים, אבל כן, הם היו רוצים שגם אחרים ידעו, לפחות, מה הם מרגישים ויהיו אתם בימים אלו.
לאחר לילה נורא שכזה, לאחר נפגעים רבים שמטופלים ועוד רבים שאינם יודעים שהם נפגעים, כי פגיעתם היא בנפשם, פגיעה שאולי לא נרשמת בפרוטוקול, אבל מחלחלת וקיימת.
לאחר לילה כזה, ושנים של פחד וחוסר תושייה - הם היו רוצים אותנו אתם.
אני מנסה לחשוב לעצמי איך? איך נוכל להוכיח להם, שאנו אתם ומחשבותינו עמם, ולבנו בהם, ואני יודעת, שעוד רגע קט, נשוב כל אחד מאתנו לענייניו, ניסע לעיסוקנו ולעבודתנו, ונהיה עסוקים בעצמנו.
והם יישארו שם לבדם.
עם הילדים בבית, עם לחץ מהעבודה שיפסידו, ומהתגמול שלא יקבלו. עם הפחדים ועם הקולות, עם הילדים הצורחים ועם הסבתות הזועקות. לבדם.
ואני אומרת לעצמי: "חישבי לעצמך, מה את הקטנה יכולה לעשות לטובתם? איך תוכלי להיות שותפה?".
אני חושבת וגם עונה: אם כל אדם יחשוב לעצמו מה הוא יכול, אז הם יוכלו לחוש שאנחנו אתם!
בכל אזור ואזור קיים מקום קדושה כזה או אחר, זה הזמן לנצל אותו.
בסביבתי, הגרה בירושלים, שוכן הכותל המערבי, ישנם אחרים הקרובים למקומות קדושה אחרים.
כן, ידידיי תושבי הדרום, היום, אני עוזבת את מלאכתי, מפנה שעות מתוך עיסוקי ויוצאת להתפלל בכותל. לא על עצמי אתפלל היום, לא על ילדי, לא על פרנסתי ולא על יתר הדברים שעליהם אני מתפללת תמיד.
אצא להתפלל על אחי. לבקש על אחרים. להתחנן על כך שלא יישמעו עוד קולות של שבר ויגון בארצנו.
אצא להתפלל על חלק נכבד מעם ישראל, ששוכן בארצו שלא לבטח. על עם ישראל, שסובל בדומיה ומחריש, כי אין בשר ודם ששומע. על עם ישראל שכבר לא שואל שאלות, כי אין בשר ודם שמשיב.
כן, תושבי הדרום, אנחנו נפעל כל אחד מאזור מגוריו, כפי שרק נוכל. אנחנו נצעק את צעקתכם, אנחנו נבכה את בכייכם, אנחנו נהיה בכל מקום בעבורכם.
אתם תילחמו בשבילנו, בעצם היותכם שם, ואנחנו נאחז בידיכם מרחוק ונישא תפילה.
בואו נזכור, בסופו של דבר, לא מנהיג זה או אחר - מנהיג את המדינה. יש מנהיג לבירה והוא יביא את הישועה.
