לראות את שרשרת הנסים

נתון א’: אין עוד מדינה בעולם המותקפת בירי טילים בלתי פוסק לעבר אזרחיה, מלבד ישראל. זה לא קיים בשום מקום מהסיבה הפשוטה: במידה ותהיה מדינה כזו, היא תמחק בבליץ אחד את המתקיפים – על עריהם וכפריהם. העולם יבין וישתוק.

נתון ב’: אין עוד מדינה בעולם המוקפת במיליוני אויבים חמושים, שאינם רוצים דבר מלבד השמדת אזרחיה – עד האחרון שבהם. הם אינם דורשים טריטוריה ואינם נכונים לשום פשרה. הם חדורי משימה בצורה עיוורת להרוג כל אזרח ממדינה זו – ואף מוכנים להקריב את חייהם לביצוע המשימה.

נתון ג’: אין עוד מדינה בעולם שכל הזזת נגמ”ש ממקום למקום פותחת עליה עשרות זוגות עיניים בינלאומיות ומסעירה את כותרות העולם. שנאת ישראל הנושנה התאזרחה היטב בלב האומות, עד שהנרטיב הפלסטיני הרצחני אומץ בשתי ידיים בקרב הקהילייה הבינלאומית ‘הנאורה’.

נתון ד’: אין עוד מדינה בעולם שהצליחה, בסיעתא דשמיא, לפתח מערכת ליירוט טילים כה מתקדמת כדוגמת ‘כיפת ברזל’ מלבד ישראל. מומחי צבא מכל העולם עומדים נפעמים מול הפלא הטכנולוגי הזה, המסוגל לאבחן את מקום נפילת הטיל כבר מרגע שיגורו, ובאם הוא מאיים על מקום מיושב הוא משגר לעברו טיל ומיירט אותו באחוזי דיוק מרשימים.

מה הסיכויים שכל הנתונים הללו יחברו ויתרחשו במקום אחד?

הכל יכול לעבור דרכנו, לחלוף מעלינו בשובלים של עשן ואש בשמים, ולסחוט מאתנו קריאות התפעלות. נוכל לספר בהתרגשות לבני משפחתנו על ‘היירוטים המוצלחים’, על הנפילות בשטחים פתוחים, ולשמוע שוב את המשפט הנדוש ‘אין נפגעים ולא דווח על נזק’. הכל נראה לנו כל־כך טבעי, כל־כך פשוט. המערכת פותחה, המערכת הוצבה, המערכת עובדת.

ולמרות הכל, ברגע הישמע האזעקה, הלב שוב מחסיר פעימה. הסירנה המאיימת חודרת ברגל גסה אל שגרת חיינו השלווים ומצליחה לטלטל מעט את עולמנו. הריצה לחדרים הממוגנים עם הילדים הבוכיים, נסיונות ההרגעה של בני הבית החרדים, ומעל הכל התחושה כי משהו גדול וקטלני מרחף כעת מעלינו, ועלול בכל רגע לנחות חלילה ולהפוך אותנו לאפר ואבק.

ואז, לאחר כמה שניות של חרדה מתוחה, נשמע ה’בום’ המרעיד את הבית. השכן ‘המתוקשר’ יודע לספר על מיקומו המדויק של היירוט, והכל חוזר למסלולו. קצת מסדירים נשימה, מספרים בדיחה טובה המפיגה את המתח וחוזרים לשגרת היום. לא מבחינים במאורע הנסי והמופלא שהתרחש זה עתה מעל ראשנו ממש. לא משגיחים בעובדה שאנו האזרחים היחידים בכל העולם, החומקים ממטח טילים קטלני מאסיבי שכזה בלא כל פגע. רובנו כלל לא מבין איזו כיפת הגנה מופלאה מתוחה מעלינו, ושניתנה רק לנו בחסדו של הבורא.

לראות את הנסים

שילפו אזרח רוסי מצוי מבקבוק הוודקה שלו, וספרו לו על מדינה רחוקה שספגה 300 טילים בתוך ימים ספורים ואיש מאזרחיה לא נהרג, ואפילו נזק כמעט לא נגרם. הוא יביט בכם בעיניים מזוגגות, ילגום את שארית כוסו, ויציין לעצמו שהוודקה הזו ממש טובה. שום איש רציונאלי לא ייתן אמון בסיפור כה מופרך.

גם אם תמחישו לו את נפלאות מערכת כיפת ברזל, עדיין יתקשה להאמין שאף טיל ממאות הרבות ששוגרו לא הצליח לחמוק מהמערכת ולפגוע באחד ממיליוני האזרחים. בשלב הזה, תחסכו ממנו את אירוע סיכול מנהרת התופת בכרם שלום, את הסיכול המוצלח של חמשת המחבלים שחדרו מהים לקיבוץ זיקים עמוסים בכמות אדירה של חומר נפץ, ועוד אירועים בטחוניים חמורים. אתם תאבדו אותו לגמרי.

כשחיים בתוך שרשרת נסים מתמשכת, היא הופכת לחלק מהחיים ועלולה להפוך לשגרה. גם ה’ערב רב’ שעלה עם ישראל ממצרים חזה בעיניו את האותות והמופתים הגדולים, ראה מדי בוקר את עמוד הענן מיישר את ההרים ואת העמוד האש המאיר מדי לילה, חווה מדי יום את ירידת המן וטעמו הפלאי וכן אינספור נסים, אבל הוא כבר התרגל אליהם. חושיו קהו. ראשו היה נתון באבטיחים והבצלים החסרים.

רק שלא נהיה כמותם. רק שנצליח להרים טיפה את ראשנו מהאבוס החומרי ולהבין בתוך איזו השגחה פרטית אנחנו חיים. שנשכיל לבודד את המוץ מהתבן. לברור את כל דברי הרהב הצבאיים, ולראות את יד ה’ בכל מהלך. מיכולת הישרדותנו בחבל ארץ זו בין שבעים הזאבים הרעבים ועד הכלים המיוחדים שניתנו לנו העומדים להגנתנו.

היה כבר מי שמצא את הרמז המופלא לכך. המבצע הנוכחי נקרא ‘צוק איתן’, ראשי התיבות של פרק צ”א בתהילים. האקטואליות של הפסוקים בו מצמררת.  “אל תירא מפחד לילה, מחץ יעוף יומם… ייפול מצדך אלף… אליך לא ייגש…  כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך”.

קרובים אל החלל

ההלם היה מוחלט. כמו מכת ברק מחשמלת, שהעלימה את כל המילים. יהודים? משלנו? קשה לתפוס.

“בושנו מכל עם” – היתה כותרת מכתב הזעזוע המיוחד שהוציאו רבני ‘העדה החרדית’ שליט”א, נוכח הפרסומים על רציחתו של נער ערבי בידי יהודים דתיים. את התדהמה הגדולה החליפה עד מהרה תחושת בושה מייסרת. האם גידולי פרא אלו צמחו בערוגותינו? נבטו במוסדותינו? אנה נוליך את חרפתנו?

הציבור החרדי מעולם לא התמודד עם פרשיה מעין זו. איש לא העלה בדעתו שזה יגיע לפתחנו. נהגנו לחשוב כי חממת הגידול שלנו מוגנת ממעשה עוועים שכזה. סברנו כי אהבת התורה ועדינות המידות שאנו מקנים מינקות, הם הנוגדנים החזקים ביותר למעשים מעין אלו. היינו משוכנעים כי ההשקפה הטהורה והמסורה שאנו מחדירים בלבות הנערים ימנעו הליכה בשדות זרים ואימוץ אידיאלים פסולים.

הכל אמת ויציב. הכל שריר וקיים. אכן, אין כמו החינוך החרדי הטהור כדי להכניס את האדם תחת מטריית ההוד של יראת אלוקים, תחת התחושה המתמדת של עין רואה ואוזן שומעת. אלא שמספיק חור קטנטן בקופסת השימורים כדי לזרוע בתוכה שמות. די בפרצה קטנה ובלתי נראית כדי להכניס רוח פרצים פנימה שתזרע הרס וחורבן.

למרבה הצער, הרוח הזו כבר משוטטת במקומותינו ושריקתה הצורמנית נשמעת היטב. השבוע ניתן היה לראות אותה ברח’ שמואל הנביא בירושלים, בהפגנת זעם פורקת עול נגד הערבים. למרבה הבושה, נטלו בה חלק בני תשחורת רבים מכל החוגים והמגזרים. יש שהסקרנות הרבה הריצה אותם לשם ויש שנדבקו היטב באווירה המשולהבת. מעיליהם השחורים התנופפו ברוח הירושלמית שעה שגרונם זעק בקול ניחר “נקמה”.

הם שאפו במלוא ריאותיהם את אדי הלאומנות המסתחררים באוויר ושחררו מעט את השדים האלימים הכלואים בהם. הם הקיפו מכונית ובה אזרחים שנחשדו כערבים ואיימו לעשות בהם שפטים. יושביה התחננו על נפשם, הוכיחו שהם יהודים וניצלו בעור שיניהם.

לא נכון לפטור את הסיפור הזה במשיכת כתפיים ומלמול משהו על נערי שוליים קיצוניים. אנחנו קרובים מדי לעיר עם החלל. סיפור הקצה של רצח הנער הערבי צריך להפעיל אצלנו פעמוני אזהרה מהדהדים. יש לנו אחריות על כלל המחנה. החזקים והחלשים. בני העליה והמתמודדים. כולם נוסעים בספינה שלנו, כולם מיטלטלים בין הגלים הגבוהים. כולם מנסים להחזיק ככל יכולתם. יש שמצוידים בכוחות נפשיים איתנים ויש שהם כעלה נידף. מחובתנו לסייע לחלשים להתמודד עם הקשיים, להעניק להם כלים מיוחדים לצלוח את הסערה.

כי אם נסיר את המבט מהם, הרוח החזקה תסחף אותם למקומות רחוקים ומסוכנים. זעם הדחיה והתסכול שקנה שביתה בלבם עלול לפגוש זעם אחר, וניצוץ החיבור יהפוך לפצצה מסוכנת. פרטי החקירה בפרשה זו עדיין אינם ברורים, אך אין ספק שהנערים שביצעו את הרצח הנורא הגיעו לנקודת קיצון אישית כזו שהביאה אותם לשפוך את מררתם בצורה חולנית.

הציבור החרדי של שנת תשע”ד הוא כבר לא אותה אוטונומיה קטנה וסגורה שהיתה פעם. מדובר על ציבור ענק הצומח בקצב מבורך ומהווה משקל דומיננטי באוכלוסיה הישראלית. מעגלי ההשפעה מתרחבים. ההיצע האנרכיסטי המאורגן קיים בשפע. מתנועות לאומניות מופקרות ועד התארגנויות פשיעה מחתרתיות. כולם מנסים לצוד את החלשים שבעדר, להציע להם אנרגיות מזויפות, לשלהב את רוחם הנכאה באש זרה. למרבה הצער, לא מעטים נלכדים ברשתם.

אם נקפיד מעתה להטות אוזן רגישה יותר, נוכל לשמוע את הזעקות החרישיות העולות משולי המחנה ואולי למנוע את המקרה הנורא הבא.

המשוואה המפרכת

זה קרה מהר מהצפוי. כמו עכברושים מבוהלים לאחר רעידת אדמה, הם יצאו מחוריהם. רועדים מקור ומחשש, אבל מספיק נועזים כדי להוציא את ראשם, לרחרח ולבדוק את השטח. ואז, כשהקרקע נראתה מספיק יציבה הם מיהרו לעשות את מה שהם יודעים הכי טוב. לכרסם. ברעבתנות, בשקיקה. ליצור בורות חדשים ועמוקים למרות שהם יודעים שבכך הם מקרבים את ההתמוטטות הבאה.

כבר עם הרינונים הראשונים מצד המשטרה שמדובר ב’מעשה נקם’ על רקע לאומני, כאשר המח היהודי ייחל בכל לבו להתבדות, הם מיהרו לצאת מהמערות שהסתתרו בהן בכל ימי האחדות והאבל על שלושת הנערים ולהכות. ניכר היה שחטיפת ורצח הנערים הנחיתה עליהם מכה קשה.

‘השכנים הנחמדים’ שלהם התגלו כחיות טרף מהסוג האכזרי ביותר. הקלטת ובה נהמותיהם האיומות של החוטפים ברגעי המוות של הנערים הי”ד החריבה כל גשר רעוע בינינו לבין הפלסטינים. ‘אנשי הרוח’ ירדו למחתרת.

אבל אז, בא רצח הנער הערבי והחזיר את הסומק ללחייהם. הסופר א.ב. יהושע עלה השבוע לתחנה הצבאית ולא יכול היה לכבוש את להט דיבורו. ניכר היה שהשעות הארוכות ששהה בחושך הכבידו עליו.

“מה שעשו לשלושת הנערים זה היה מוגזם” אמר והפתיע את בן שיחו, “הכבוד המוגזם של ההלוויות שלהם, הנציגים הבכירים שבאו לנחם אותם. ממתי עשו דברים כאלה? הרי גם כשהתפוצצו כאן אוטובוסים עם 30 הרוגים לא עשו דברים כאלה?”.

המראיין הנדהם בקושי השליט סדר במחשבותיו. “נרצחו כאן שלשה נערים ואתה מדבר על כבוד מוגזם?” ניסה לשאול. “כן, כן”, ענה ‘איש הרוח’ שכבר נישא על הגל הבלתי ניתן לעצירה, “היתה כאן הגזמה פרועה בכוונה מצד אנשי הימין, כדי לגרוף נקודות בציבור”.

אל רוח הדברים המחלחלים הללו הצטרפו השבוע פרשני השמאל, שלא היססו לרקוד על דמו של הנער הערבי בדרך להתנצחות עם הציבור הימני. “בתי החמאסניקים היהודים לא ייהרסו על־ידי מדינת ישראל”, כתב בארסיות עמוס הראל, הפרשן הצבאי של ‘הארץ’.

הביטוי ‘חמאסנקים יהודיים’ הוא לא מקרי. יש כאן נסיון מאומץ מצדם לערוך ‘השוואה’ בין המקרים, למחוק את העליונות המוסרית של היהודים ובכך למחות את הכתם הרצחני מעל פני הפלסטינים. הנה, הקשיבו לדברי הראל: “בשבוע שעבר, בהלוויית שלושת הנערים החטופים, דיבר ראש הממשלה בנימין נתניהו על תהום מוסרית הפעורה בינינו לבין הפלסטינים. ממה שמתפרסם עד כה על האופן שבו נרצח אבו חדיר, נדמה שהתהום הזו נסגרת במהירות”.

חובבי הרוצחים הערבים זכו לכמה קרני שמש מלטפת בתוך העננות העוינת בה הם חיים. הנה, אמרנו לכם שהפלסטינים הם אנשים נורמליים, הם טוענים בחיוך לא מוסתר, גם היהודים רוצחים. יש קיצונים משני הצדדים. “אנחנו כבר לא עם נבחר” אמרה ח”כ קלדרון בפרץ של בורות וטיפשות גם יחד.

אדם נשך כלב

האמת הפוכה.

הסיבה שרצח הנער הערבי עורר תשומת לב כה רבה היא פשוטה: היא נכנסת להגדרה של ‘אדם נשך כלב’. כלבים נושכים בני אדם הוא דבר שבשגרה. זהו טבע העולם ואינו גורר כותרות משמעותיות. אולם אירוע משונה הנוגד את הטבע המוכר – מיד מעורר ענין וגורר כותרות.

נהרות הדם שיצרו פורעים מוסלמים ברחבי העולם בקושי זוכים לאזכור. יש מדינות ערביות שגם פיצוצי מכוניות תופת אדירות, או מסע טבח המוני המתרחשים בהן, בקושי משתחלים לעמודי החדשות בעתונות העולמית. ערבים רוצחים? מה חדש? כלבים נושכים. זהו אורחם וטבעם. חיים על חרבם, מקדשים את המוות כאידיאולוגיה ודבקים בו כמטרה ולא כאמצעי.

גם הכינוי ‘חיות טרף’ עושה להם חסד גדול. עוד לא שמענו על נמר הטורף אימפלה ויוצא לחולל סביבה בשיר וניגון לאות הצלחתו. הוא מבין שהוא צריך לאכול והוא פועל כפי טבעו להשגת מזונו. רוצחים שפלים אלו מבני ישמעאל הפכו את ההרג לחוויה בפני עצמה. “הבאנו שלשה!” צהלו רוצחי שלושת הנערים ופצחו בזמר מבחיל, שעה ששלשה נערים פרפרו אצלם למוות במושב האחורי.

גם הנסיון לייחס את תרבות הרצח ל’מיעוט’ מהאוכלוסיה המוסלמית הוא שקרי. מדובר בחברה המעודדת, תומכת ומצמיחה את גידולי הרעל הללו. מגיל ינקות, דרך בתי הספר הרוויים בתכניות לימודים שטופות רצח, ועד לאוניברסיטאות ההופכות למעוזי טרור לכל דבר. אמנם, רובם לא מספיק אמיצים כדי לסכן את חייהם, אך הבודדים המעזים – זוכים להערצה עיוורת ולפולחן אישיות גדול מהחיים. ת

מונותיהם מתנוססות ברחובות, והכיכרות המרכזיות נושאות את שמותיהם. זו הסיבה שלאחר כל פיגוע רצחני של אזרחים תמימים שמבוצע ע”י אחד מהם, נראה את המחזות של ההמונים הרוקדים ברחובות, צופרים במכוניות, ומחלקים סוכריות.

כל נסיון השוואה לציבור היהודי הוא מופרך מיסודו ומעיד בעיקר על המשווה. הציבור היהודי לא יצא לחגוג עם היוודע הידיעה המטלטלת על רצח הנער הערבי. נהפוך הוא. הוא הוכה בהלם אמתי, תפס את ראשו בחוסר אמון, האם נתגלתה שפלות כזו בתוכנו. התדהמה והזעזוע שאחזו בו, כמו גם ההוקעה הברורה והרוחבית מכל המגזרים, היא ההוכחה הטובה ביותר למוסריותו הייחודית של העם היהודי. זהו עם נאצל שמקדש את החיים, מעריך כל רגע ומצווה למלא אותו בתוכן רוחני. רחוק הוא שנות אור מאותם תאבי דם שפלים וערלי לב.

• הטור מתפרסם בעיתון המבשר