יום קודם ערב צום תשעה באב שנת תשע”ז, הלכה לעולמה סבתי (‘ממי’, בצרפתית) מרת קולט היון ע”ה.
היא נפטרה בצרפת כשאבי שוהה ליד מיטתה, והלוויה נערכה בליל תשעה באב בירושלים.
ממי קולט היתה אשה צדיקה, מהסוג שלא פוגשים היום. היא היתה חפה מכל שקר, חנופה, חמקמקות. ישרה ויראת שמים באופן בלתי נתפס.
אנשים של פעם.
במשך שנים ניהלה עם סבי (‘פפי’, בצרפתית) הצדיק שיבדל לחיים ארוכים, בית זקנים ודאגו לחוסים המבוגרים כאילו היו הוריהם.
היא היתה אשה חזקה ופיקחית באופן נדיר, אבל גם בעלת אמונה תמימה וישרה. כששמה ושם פפי הוזכר על ידי מי ממכריהם, תמיד היה זה ברכות ובצירוף המילים – אנשים כל כך צדיקים, כל כך מיוחדים.
שנים לא ארוכות לפני פטירתה, שוחחנו, אני ואבא שיחיה, עם ממי על קורותיה בימי השואה הקשים.
במשך מספר שעות של שיחה, הצלחתי להעלות חלק מקורותיה על הדפים, על מנת שסיפורם המופלא של אנשים גדולים אלו, גם אם חלקו, ישאר עמנו.
הנה חלקם הראשון של התיאורים ששמענו.
זיגזגים באוטו
ספטמבר 1939 והנאצים דוהרים מכיבוש לכיבוש ברחבי אירופה. אוסטריה ופולין כבר בידיהם והיטלר החל מכוון את מכונת ההרג לעבר צרפת. בשנת 1940 פלשה גרמניה לצרפת, מוטטה את קו ההגנה של הצבא הצרפתי שכונה ‘קו מאז’ינו’ באמצעות פעולת עקיפה מבריקה, והגיעה עד פריס.
צרפת חולקה כעת לשטח כיבוש גרמני בצפון ובמערב, שטח כיבוש איטלקי בדרום מזרח, ושטח שכונה ‘צרפת של וישי’ בו שלטה ממשלה של משתפי פעולה עם גרמניה בראשות פיליפ פטן. בחלק הצפוני, בו שלטו הגרמנים, שכן כפר לא גדול בשם ‘נידרוויס’.
עם התקרבות הגרמנים מורה ראש הכפר לתושבים לעזוב במהירות את המקום. באותם ימים איכלס הכפר 150 תושבים, מחצית מהם היו יהודים.
בין היהודים חיה גם משפחת סרף הכוללת את האב, האם, ושני הילדים – קולט ואלפונס (אליעזר). בינתיים גוייס האב לצבא, והגבר היחיד במשפחה היה אלפונס הקטן, אז בן 12.
אלפונס זה, היה נער מלא חיים ושובב לא קטן. בימיה הראשונים של המנוסה החליף אלפונס את המכונית שהיתה ברשותם באופנוע. האם כעסה, וקולט זוכרת היטב שאלפונס, שהחזיר בחוסר רצון את המכונית, דאג לנסוע כל העת בעקלתון [‘זיגזגים’] כדי להפחיד את הנוסעות משל לא היתה מלחמת עולם משתוללת בחוץ…
לאחר תחנות חפוזות באתרים שונים הגיעה המשפחה הקטנה לכפר בשם ‘לוסק לשטו’. בכפר זה התחבאה משפחת סרף במעמקיו של מרתף יין עם עוד משפחות יהודיות ולא יהודיות.
הפחד היה כה גדול, עד שאחת הנשים היהודיות, שהיתה מתפללת ללא הרף, החלה להצטרף בתפילותיה גם למשפחות הנוצריות מתוך תקווה כי ההצלה אולי נמצאת בידם… משפחת סרף מכל מקום נותרה איתנה בדעתה, והסבתא, אמה של קולט, דאגה לשמור על שלימותם הפיסית והרוחנית של ילדיה.
• איך הסתדרתם עם המזון?
קולט: אמא ע”ה הקפידה לא לאכול בשר שאינו כשר. במשך שבע שנים, משנת 1938ועד 1945 לא נכנס לפיה פיסת בשר והיא ניזונה ממאכלים טבעיים בלבד.
אחרי ימים ספורים במרתף היין הבינו יושביו, כי חייהם בסכנה. הגרמנים לא חדלו מלהמטיר פצצות מן האוויר והם החליטו לנטוש את המחסה המאולתר הזה. הם נסעו לכפר בשם לומיזה, שם הופתעו התושבים לגלות שהם יהודים.
“ממש כמו באגדות, הם מיששו אותנו, ובדקו שוב ושוב שאין לנו קרניים. הם פשוט לא האמינו לנו שאנו, בני אדם רגילים, שייכים לעם היהודי”, סיפרה.
התקופה הראשונה עברה עליהם בשלום בזכות האח אלפונס שמצא משרה כאופה לחמים, ולאחר תקופה לא ארוכה, במהלך שנת 1940, הצטרף גם האב שהצליח להשתחרר מן הצבא. הוא הצליח למצוא עבודה בחוות גבינות של לורד, אותו הכיר עוד מן הכפר נידרוויס, ובהמשך עבר העסק לידיו.
אלפונס שהיה כבר נער בוגר סידר בית כנסת קטן באחד החדרים, והמשפחה היתה מתפללת שם.
לאחר שנה בלומיזה עברה המשפחה לעיר ‘ווינונה סוביאר’, ומשם בחזרה ל’לאואופטיה’. צרפת כבר היתה כבושה והנאצים הסתובבו גלויות ברחובות העיר. היהודים כולם היו חייבים להיות בבתיהם בשעה 8, ולאחר שהם הציגו את מסמכיהם בבית העירייה והוברר כי הם יהודים, נאלצו לענוד גם את הטלאי הצהוב הידוע לשמצה.
קולט ספרה כי היא היתה אחת מהנערות הבודדות בעיר, שהיתה מאוכלסת בעיקר באנשים מבוגרים, ומעת לעת היתה תולשת את הטלאי מבגדה ומטיילת ברחובות. התושבים המקומיים כולם, הכירו אותה וקראו לה היהודייה הקטנה, אך בינתיים לא הסגירו אותה. באותה עת, לא היה להם כל מושג על הרכבות לאושוויץ, ועל מכונת ההשמדה שחיסלה במהירות את העם היהודי באירופה.
פייר פלורי
חיי השלווה המדומים ב’לאואופטיה’ לא ארכו ימים.
מלתעותיה החדות של החיה הנאצית החלו לעשות את דרכן גם אל עבר הערים הקטנות שבצרפת, רק שהגרמנים כמו הגרמנים ידעו לעשות זאת היטב, בשקט, ביעילות, ללא רעשי רקע מיותרים.
באותם ימים שימש כרב העיר תלמיד חכם וצדיק בשם הרב אלי בלוך – שהיה ידיד טוב של אב המשפחה. לשניהם היה ידיד נוסף שאינו מבני ברית בשם פייר פלורי – כומר שעטה על עצמו כל העת בגדים בצבעים חומים, מחסידי אומות העולם שלזכותו נזקפים לא מעט חיים של יהודים.
מוצאו של פלורי היה מרומניה והוא שימש כאביהם הרוחני של קבוצת הצוענים באזור. הרב ופלורי עבדו בשיתוף פעולה, ופלורי היה מחלץ יהודים ממחנות הריכוז שהקימו הגרמנים סביבות העיר. את הניצולים שכללו גם ילדים היו מחביאים בביתם של הסבא והסבתא..
• האם את זוכרת שמות של ניצולים?
מעט. היה את הרב זרח שפיגל, דוד אמסלם. לואי ברקוביץ. היו גם ילדות. שרה, דינה החמודה בת השש. ועוד. אני זוכרת ארוחות בהם היו ישובים שנים עשר ילדים סביב השולחן, והסב, שקשור היה לארגוני המחתרת, היה משיג להם חלב בדרכים לא דרכים.
באחד הימים ניגש פלורי אל הרב ואל הסב והודיע להם כי הלילה הנאצים עומדים לפשוט על העיר. בני המשפחה הסתתרו בשדה שמול הבית במשך הלילה אך הנאצים לא הופיעו.
עם בוקר התלבטה המשפחה האם להישאר בעיר, ולבסוף החליטו לצאת לחווה שהיתה מרוחקת מן העיר. דקות ספורות אחרי עזבם את המקום, הופיעו משאיות הנאצים בענן אבק עצום ואספו את כל היהודים שנמצאו בעיר, אל מקום בו באיו לא ישובון.
סופו של הרב אלי בלוך היה עצוב גם כן. אשתו יצאה לרחוב אל הטלפון ציבורי בעניין דחוף, ואחד התושבים זיהה אותה. היא נעצרה עם בתה ונשלחה למחנה ריכוז. הרב אלי בלוך נעצר מיד אחריהן ועונה במשך שעות על ידי הנאצים שניסו לברר על פעילות ההצלה בה נקט. ה’ יקום דמם.
קולט ואחיה הגיעו רגלית לבית החווה, אלא שבעלת החווה הסכימה לקבל אותם ליומיים בלבד. “לאחר מכן עלייך לעזוב” אמרה החוואית לקולט.
היה זה בשנת 1943 וקולט היתה כבת 14 בלבד. למרות זאת היא בחרה לעטות על עצמה תחפושת של אשה הכורעת ללדת ובמתח עצום חלפה שוב דרך העיר לאואופטיה. היא ידעה שהכל מכירים אותה שם, והתושבים המקומיים שביקשו להחניף לנאצים שפעלו בעיר, היו שמחים להסגירה לידיהם.
בלאואפטיה עלתה קולט לרכבת, ושם נתקלה בקצין אס אס שביקש את תעודותיה. קולט החווירה, ולתודעתה חדרה ההכרה כי המסע האמיץ שלה מהחווה דרך עיר מגוריה הגיע לסיומו כאן ברכבת – אך אז הופיע משום מקום זקן “אולי היה זה אליהו הנביא” אומרת קולט – ובקול בוטח הכריז באזני הקצין כי זו אשתו.
הקצין הביט בו וביקש את תעודותיו, ולאחר שהם נמצאו תקינות פנה לדרכו ללא אומר ומלים. עד היום לא מצליחה קולט להבין מדוע הוא לא ביקש גם את תעודותיה, ובכלל מהיכן הופיע הזקן האלמוני.
הרכבת הובילה אותה לעיר ‘אוביני’ והיא מצאה מקלט בבית אחותה של החוואית מלאואופטיה. אלא שזמן קצר לאחר מכן זיהו אותה תושבים מלאואופטיה וקראו בקול הנה ‘היהודיה הקטנה’ מלאואופטיה. השמועה עשתה לה כנפיים, והגיעה לאזנה של בעלת הבית בה הסתתרה קולט.
בלי להאריך בדברים הודיעה לה האשה בפשטות כי עליה לעזוב את הבית. היא לא מוכנה להסתכן בהסתרת יהודייה.
מלאכים תפרניים
קולט מצאה עצמה במיצר והחליטה לנסוע לכפר בשם ‘סלורודז’ורד’ שם ידעה מסתתר אחיה אלפונס. היא ביקשה מבעלת הבית אופניים וזו ניאותה להביא לה ‘רק שתעזוב את הבית’, וקולט יצאה לדרך הארוכה אל הכפר בשיירה של רוכבים גויים. גם דרך זו לא היתה חפה ממכשולים. באחד מעיקולי הדרך ניצב מחסום בו עמדו חיילים נאצים וביקשו מן הרוכבים להזדהות.
בדיוק כמו ברכבת, הופיע מאחוריה אדם זקן שרכב על אופניו והכריז באזני השומרים כי היא בתו. השומרים הניחו לה להמשיך ולרכב, אך האימה שמילאה את ליבה הותירה בה את רישומה: גופה של קולט נמלא פצעים שהופיעו בבת אחת, וחלפו רק כעבור ימים ארוכים. לאחר המעבר במחסום ניגש הזקן לנערה הצעירה והציע לה מקלט בביתו. הוא סיפר לה כי הוא ואשתו עריריים והוא ישמח לאמץ אותה כבת. קולט סירבה ולאחר יום בביתו המשיכה בדרכה לכפר בו שהה אחיה אלפונס.
המתח העצום והסכנות בהם היתה נתונה בכל רגע נתון השפיעו על מצב בריאותה והיא הגיעה אל הכפר כשהיא סובלת מחום גבוה של 40 מעלות. בעלת הבית בו הסתתר אלפונס לא התרשמה ממצבה הפיסי של הנערה האומללה והורתה לה להתחיל לעבוד.
“באותו לילה תפרתי 40 סדינים שהיו עם חורים גדולים במיוחד. מעודי לא תפרתי תפירה כזו ולא היה לי כל מושג כיצד עושים זאת. מאחר שהמלאכה נעשתה, אני מאמינה עד היום שהיו אלו מלאכים שתפרו במקומי”, סיפרה.